לפני שלוש שנים היינו מזועזעים מזה שבאוקראינה יש מלחמה

האמת היא שרציתי לכתוב כמה תובנות על הבנאליות התמימה של סימני החגים, שאנחנו חוזרים אליהם בכל שנה מחדש.

תכננתי לפרט כמה כלליות הברכות השגורות לשנה טובה, כמה פשטני ולא מספיק מפורט לברך בסעודת חג "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". כאילו הכול סבבה, ובשנה הזאת שמתחילה עכשיו חסרה רק טיפת מתיקות. כאילו לפרות ולרבות כדגים זה מה שנחוץ לנו באופן בהול. וכמובן - שנהיה לראש ולא לזנב.

האיחולים הללו נשמעים פעמים רבות כמו בליל מילים שלא כל כך ברור מה כוונתן ומה בעצם אני אמורה לעשות איתן במציאות היומיומית.

תכננתי להציע חלופות. למשל, שנזכה למנהיגים ראויים וקשובים. שנרבה חסדים וערבות הדדית כרימון. שנטעם את מתיקות הגאולה כתפוח בדבש. או אולי להוסיף תוספות חמודות כפי שנהגנו מדי פעם בשנים קודמות. קולה, שנשמע בביתנו קול ששון וקול שמחה. או כרוב כבוש, שנכבוש את הארץ וניישב אותה לאורכה ולרחבה.

אבל אז הבנתי, שאת הטור הזה יקראו משפחות שהרגע קמו משבעה, ומספר כמעט לא הגיוני של משפחות שאחד מבניהן ואולי יותר נמצא בשדה הקרב. וזה הוריד לי את כל החשק לעשות צחוק מפתיחת השנה הזאת.

אני נזכרת איך לפני כמעט שלוש שנים התפלאנו בזעזוע שאוקראינה נמצאת במלחמה כבר שנה. הם בטח השתבשו לחלוטין, בטח החיים שלהם מחוסרי ביטחון, מלאי חרדות, ובטח הם לא ישנים בלילות מקולות הפיצוצים ומאימת הפלישה של הרוסים. זה היה משהו להרהר בו ככה מרחוק. להשתומם, להזדעזע קצת ולהמשיך הלאה. כי איך זה נוגע לי לחיים, בעצם.

ועכשיו, אנחנו כמעט שנתיים במלחמה. כבר כמעט שנתיים יש לנו חוסר באוויר, כמעט שנתיים משפחות שולחות בנים לשדה הקרב, שנתיים של מקלטים פתוחים, ימים ללא ביטחון בגלל טילים או פיגועים, וכמובן חטופים שתמונותיהם לא משות מעינינו ומליבנו.

אשכרה שנתיים! למי יש כוח להעביר את החג עם התובנה הזו? למי יש כוח לדבר על סליחה ומחילה, על ראש ועל זנב, או על קולו הרם של השופר?

כמו סיפור לפני השינה

בשבת שעברה הייתי אצל הוריי ואמא שלי שלפה - מאחד הקלסרים שהיא שומרת בהם הכול - כל מיני סדרי ראש השנה משנים קודמות: שלל שירי תשרי, חידות על החגים, דגלוני שמחת תורה ועוד פריטים המיועדים לחודש הזה. היא הראתה אותם לי ולילדיי. אני לא יודעת להסביר למה, אבל באותו הרגע כל הציניות שלי התפוגגה באחת. הדפים האלו ריגשו אותי. המילים הפשוטות של איחולי החגים וכרטיסי הברכה התיישבו לי על הלב כמו ילד קטן שמתיישב לי על הברכיים בדיוק ברגע שאני צריכה חיבוק.

אולי דווקא בגלל כל הצרות הגדולות, דווקא בגלל כובד המציאות, הבנאליות התמימה הזו מקבלת משמעות אחרת. מה שנראה לי שטחי, כל איחולי ה"שנה טובה" הדביקים, הפך במציאות שלנו למעין קרש הצלה. בים של כאב, חרדה, חוסר ודאות ואובדן, יש ערך עצום לדברים הקטנים, הברורים מאליהם, כמעט ילדותיים. הם כמו נשימה קצרה בין ריצות במרתון שלא נגמר, כמו מצמוץ שמחזיר אותנו למציאות סבילה יותר.

הרי מי יכול היום להבטיח לנו ביטחון? מי יכול לברך אותי באמת שלא אפחד בלילות, שלא אאבד עוד מישהו יקר או קרוב? אף אחד. אבל כל אחד יכול לאחל לי מתיקות קטנה, רגע פשוט של חסד, חיבוק מהילד שלי או חיוך לא צפוי ברחוב. זה אולי נשמע שולי, אולי קטן מדי מול עוצמות החיים והמוות אבל לפעמים דווקא הקטנות האלה הן ההגנה מפני השיתוק, מפני תחושת האין אונים.

דווקא כשהכול מתפרק או משותק ולא מתפקד, מה שנשאר לי הוא להיאחז בפשטות. בברכה כללית, בברכה תמימה, במשהו שכולם מבינים בלי פירוט יתר. לא כי אין לי מה להוסיף, אלא כי אין מילים מספיקות.

אז במקום להעמיס על כולם עוד משמעות עמוקה, אני מוצאת בברכת שנה טובה ומתוקה משהו מנחם ולא מסתבך. הלוואי שהפשטות הזאת תחזור אלינו קצת, בעולם שהופך מורכב יותר ויותר.

אני מתנחמת בכך שבעצם בנאליות היא לא טעות. היא לא בריחה אלא עוגן. אליה אני מבקשת לחזור שוב ושוב, כדי לא להיטרף לגמרי בסערה. כמו לשמוע סיפור לפני השינה, גם כשזה סיפור מוכר וידוע. החזרתיות מרגיעה ומאפשרת להיאחז בסימני היומיום הקבועים. כך גם סימני החג.

אז השנה, אולי יותר מבכל שנה אחרת, אני רוצה דווקא את הברכות הכלליות, את המילים השחוקות, את הקולות המוכרים של התפוחים בדבש והרימונים על השולחן. כי בעולם שכל כך הרבה בו השתנה, יש משהו מנחם בידיעה שהטקסים הקטנים שלנו נשארים. ומה נשאר לנו מלבדם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il