ראיתי אותו כשהרכב שלי פנה שמאלה ביציאה מהיישוב. בחור חרדי צעיר שעמד בטרמפיאדה, מיוזע מהמסלול שזה עתה סיים בנחל פרת. חולצתו הלבנה נדבקה לגופו ואצבעו הושטה קדימה. אני בן אדם שמאוד מקפיד לעצור לטרמפיסטים. מאוד מאמינה בזה ומאוד נהנית מההזדמנות לעזור. אבל משהו במראה שלו נופש ככה ב"בין הזמנים" בזמן שבחורים בני גילו קורעים את עצמם בעזה ובלבנון הכעיס אותי. מאבק איתנים התחולל בתוכי באותן שניות. לעצור או לא לעצור?

ובכל זאת עצרתי.

"לאן?" שאל הבחור.

"לירושלים", עניתי.

הוא התיישב מאחור, אמר תודה בקול רפה, פתח איזו חוברת לימוד וכנראה התכוון להיות בשתיקה עד שאגיע ליעד. היה מת שאפרגן לו גם שקט.

"סליחה?" אמרתי.

"כן בקשה", הוא השיב.

"אני חייבת להגיד לך משהו".

"כן בקשה".

"אני חייבת להגיד לך שהתלבטתי מאוד אם להעלות אותך לכאן. קשה לי מאוד לראות אתכם מטיילים בנחלים בזמן שהבעלים של חברות שלי נטחנים כבר יותר מ־500 יום במילואים. אתם מתנהגים כאילו זה לא קשור אליכם".

החרדי היסס רגע ואז אמר: "את כל הנאום הזה את מביאה בלי לשאול אותי אפילו אם התגייסתי או שבכוונתי להתגייס".

"בכוונתך להתגייס?"

"כן, ממש לא מזמן נרשמתי במיטב. אני הולך נגד כל המשפחה שלי עם ההחלטה הזו. מסכן את השידוך שלי".

"כל הכבוד".

"אני לא צריך את הכבוד שלך. לא עשיתי את זה בשביל שימחאו לי כפיים. אבל יכול להיות שהיית מעלה לפה חרדי אחר שלא מרגיש ככה, בהחלט יכול להיות. ואני רוצה לבקש ממך משהו בקשר לזה".

"מה?"

"אל תשפטי אותם. את לא מבינה מה זה לגדול כחרדי. את לא מבינה מה זה לשמוע מגיל אפס שהצבא זה אסון והציונות זו כליה. את יודעת איזה כוחות הייתי צריך לגייס מעצמי כדי להתגייס? את מבינה בכלל עם מה אני צריך להתמודד? מתוך מה את מדברת? מתוך זה שמגיל אפס אמרו לך שהצבא זה הדבר הכי נכון בעולם? לנו לא אמרו את זה, את מבינה?"

הנסיעה נמשכה דקות ארוכות בשקט. היה לי הרבה מה להגיד לו אבל משהו בי לא כל כך רצה להגיד. זיכרונות הילדות מהחיים בבני־ברק שבו ועלו אליי באותן דקות ארוכות. כל חיי גדלתי בין חרדים. אני יודעת ומכירה מקרוב על מה הוא מדבר. אני עוד זוכרת את מעגלי החסידים שהיו מסתובבים ברחובות בפורים ושרים יחד "בשלטון הציונים אין אנו מאמינים".

מה אני רוצה מהבחור הזה? לאן אני חושבת שהייתי מגיעה אילו הייתי נקלעת בעצמי לתחנות חייו? אני מציעה שכל אדם חילוני או דתי עם ביקורת על הגיוס יעצור שנייה וידמיין את עצמו גדל בבית חרדי. האם היה לו הכוח לעמוד מול משפחתו, מול קהילתו, מול עתידו? "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו". ומכיוון שלעולם איננו יכולים להיות במקומו, עדיף שלא נדון. יש רגע של קדושה שמתחולל כאשר אנו מתעלים מעל הסיטואציה ומצליחים להתבונן בה שלא מתוך המעורבות שלנו. כאשר אנחנו חוזים בהתמודדותו של אדם דרך נקודת מבטו ולא דרך נקודת מבטנו.

עד שלא נעבור את מסלול חייו של אותו אדם, אנחנו לא נבין. עד שלא נכיר את הלחצים שמופעלים עליו, את הקולות שהוא שומע מילדות, את הפחדים שגדל איתם, את המחיר שהוא צפוי לשלם על כל בחירה - אנחנו לא באמת יכולים לשפוט אותו. כל אחד מאיתנו נושא עליו משקל של ציפיות, מסורות ומחויבויות שהתחילו הרבה לפני שהוא הגיע לעולם. מה שנראה לנו כמו בחירה פשוטה ומובנת מאליה - להתגייס לצבא - עבורו זו מהפכה שלמה. וזה אולי מקור האנרגיה החזק ביותר שיש למחילה כלפי אדם שעשה לנו עוול או שאנחנו חושבים שאינו נוהג כשורה. להתבונן בו באופן בלתי מעורב רגשית וקודם כול להבין שהוא הובל בדרך שונה משלנו. ברגע שמבינים את זה, אפשר לסלוח או לפחות להבין לליבו של כמעט כל אחד.

הבחור החרדי ירד מהמכונית שלי ליד הרכבת, אמר תודה ונעלם בהמון. ואני נשארתי עם התחושה המוזרה שבמשך כל הנסיעה חשבתי שאני זו שנותנת לו טרמפ, ובסוף התברר שהוא זה נתן לי.

rachelm@makorrishon.co.il