"אין לנו דבר לפחד ממנו, מלבד הפחד עצמו", אמר הנשיא רוזוולט בנאום השבעתו ב־1933. אבל למה הפחד עצמו כל כך מפחיד אותנו? את כל הרגשות האחרים למדנו לחבק: לא להתבייש באהבה ובחמלה, להתמודד עם הקנאה והטינה, לקבל את העצב והכעס. למה אנחנו כל כך פוחדים מהפחד?

נכון, במינון גבוה מדי הופך הפחד לחרדה משתקת; אבל זה נכון לכל הרגשות. במינון־יתר העצב הופך לדיכאון, החיבה - לאובססיה, הכעס - לטנטרום. ובכל זאת אנחנו מקבלים את כל הרגשות הללו במינונם הסביר. גם פחד הוא רגש חיובי במינון סביר. בזכותו אנחנו נוהגים בזהירות, מתרחקים מתהומות מסוכנות ונמנעים מלהמר בקזינו בכל הכסף שחסכנו לפנסיה. ובכל זאת הפחד הפך אצלנו לטאבו.

אי אפשר להתפלל בימים הנוראים אם לא מוכנים לתת לפחד את המקום הראוי לו. לכן הם נקראים "הימים הנוראים": הימים שיראים בהם. בתפילותינו בימים הללו אנחנו אפילו מבקשים עוד פחד: "תן פחדך ה' א־לוהינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים... ושמך נורא על כל מה שבראת". אנחנו מתפללים לפחד בריא, כי זו תכונה מועילה, שעוזרת לנו להתבונן במציאות כפי שהיא. השר הדתי זרח ורהפטיג הציל אלפי יהודים בזמן השואה, ובכל זאת הפך בפי אחדים לסמל הפוליטיקאי הזקן והגלותי. הצבר היהיר משה דיין היה מלגלג עליו. אחרי מלחמת יום הכיפורים אמר השר יצחק רפאל שאם ורהפטיג הגלותי והחששן היה שר הביטחון, לא היה מתרחש מחדל יום הכיפורים. אם הוא היה מקבל התרעה על גיוס הצבא המצרי, לא היה אומר שזה תרגיל. "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כ"ח). הלוואי שהיינו יותר פחדנים – בתשל"ד וגם בתשפ"ד.

גם בעמידתנו מול בורא העולם הזנחנו את היראה והפחד. הסופר סי־אס לואיס אמר פעם שאנשים מדברים על "אבינו שבשמיים", אבל הם באמת מתכוונים ל"סבנו שבשמיים": הם חושבים על בורא העולם בתור סבא זקן ונחמד שיושב בשמיים ומחלק ממתקים. האמת היא שהוא עושה גם את זה – אבל לא רק. המצווה השלישית שהרמב"ם מונה ברשימת תרי"ג מצוות היא לאהוב את ה'; המצווה הרביעית היא לפחד ולירא ממנו. יראה היא חלק מהמגוון הרגשי של המאמין, ומי שמוותר עליה מותיר את העולם הרגשי שלו דל וחד־ממדי.

למה אנחנו כל כך נרתעים מהפחד? אולי משום שזה רגש שמקטין אותנו: הפחד אומר שאנחנו לא כול יכולים; שאנחנו תלויים בנסיבות חיצוניות ובגורמים זרים, שעלולים להזיק לנו. אהבה וכעס הם רגשות שונים מאוד, אך שניהם רגשות שמגדילים אותנו, שהופכים אותנו אקטיביים: בין שאנחנו מרעיפים על העולם נתינה או זעם, הרי שאנו בצד המרעיף ולא הצד המורעף. אפילו בפסיביות של העצב יש איזו התפנקות רומנטית מרנינה, כאשר מתרגמים את הרגש השקט הזה לְמה שהגרמנים מכנים "וֶלְטְשְמֶרְץ", צער העולם, יגון חרישי ונשגב על תבל ומלואה. כדי להודות בפחד, לעומת זאת, צריך להסיט את המרכז מעצמי ולהודות בחוסר השליטה המוחלט שלי. למרות כל כוחותינו ויכולותינו והישגינו היפים, הרי וירוס מיקרוסקופי עלול להשבית אותנו מחר. צריך להודות בפחד הזה, ולהפנות אותו למקורו – לבורא העולם. התלות המוחלטת הזו בה' היא לא נעימה ובטח לא מודרנית, והיא סותרת את המסרים השטחיים של כל סדנאות השמחה ומעגלי ההעצמה. אלא שבלי תחושת התלות הזו אי אפשר להתפלל, קשה להאמין, ואני לא מבין איך אפשר באמת לחיות.

נחזור לרגע לשנינה הנודעת של הנשיא רוזוולט, שאין לנו ממה לפחד מלבד מהפחד עצמו. אבל אם אנחנו פוחדים מהפחד – מה הרווחנו? בסוף את הרגש הקשה של הפחד אנחנו חווים, אלא שבמקום לפחד מהדברים המפחידים באמת, אנחנו פוחדים מהרגש שמעיד על קיומם. כמו אדם שמפחד מהבדיקה הרפואית שעלולה להעיד על מחלה, יותר ממה שהוא מפחד מהמחלה עצמה; בגלל הפחד הזה מהפחד הוא נמנע מהבדיקה, שהייתה יכולה להציל אותו.

אי אפשר להיכנס באמת לימים הנוראים אם מסרבים להעניק ליראה את המקום המגיע לה. העולם הוא מקום טוב – אך גם מפחיד. ה' יתברך תמיד אוהב אותי – ולפעמים גם כועס עליי, ולכן אני אוהב אותו וגם ירא ממנו. תהא שנת פחד וישועה: פחד בריא וישועה גדולה. איור: איילת ינאי

motzash.navon@gmail.com