צוות של יחידת משטרה מיוחדת דופק באלימות על דלת הבית, וכשפותחים לו הוא עושה את דרכו היישר אל חדר הילדים. במיטה הם מוצאים, כשהוא ישן, ילד בתחילת שנות העשרה שלו, מודיעים לו שהוא נתון במעצר, ודורשים שיתלווה אליהם לתחנת המשטרה. ההורים ההמומים מנסים להיאבק בשוטרים ורודפים אחר הניידת בכפכפים ובפיג'מה.
עם הסצנה הזו בדיוק, בשינויים קלים, נפתחות שתי סדרות שכבשו השנה את פסגת נתוני הצפייה בנטפליקס. "התבגרות" הבריטית ו"ילד רע" הישראלית, שעוסקות שתיהן בהורים שקמים בוקר אחד אל ההכרה בכך שהילדים שלהם רעים. רעים מאוד אפילו, לפחות לפי החשדות - שנדרש זמן ארוך מאוד בכל אחת מהסדרות עד שהם מתבררים. אנחנו נזהרים בטור הזה מספוילרים, ודאי בערב יום הכיפורים. לכן לא ניכנס לשאלה האם כל אחד מהילדים אשם בחשד הספציפי שטפלה עליו המשטרה. כן נעמוד על כך שלאורך כל אחת מהסדרות עוברים שני הילדים מסלולים די הפוכים. בשעה שמצבו של הנער הבריטי הולך ומידרדר מפרק לפרק וסוחף עמו כלפי מטה את המשפחה כולה; דניאל חן, גיבור הסדרה הישראלית, עובר תהליך מרגש ומעורר השראה של שיקום. כך שבתור צופה, קל וחומר כמבקר, אתה חייב לשאול: מדוע? מה מוביל את הילד הרע תושב בריטניה מדחי אל דחי, ומה מאפשר למקבילו הישראלי לעשות תשובה?
יש הבדל בולט מאוד בין התגובות של ההורים בכל אחת מן הסדרות, מהרגע שבו נחשפו לחשדות. ההורים הבריטים מגיבים בצורה עמוקה מאוד, רב־שכבתית, של הכחשה. גם לנוכח האמת המציאותית שיש בחשדות, אבל גם לנוכח מידת האחריות של בנם. האב עושה כל מאמץ לראיין את החברים של בנו בבית הספר ולמצוא מי יכול להיות אשם. איזו אינטראקציה חברתית, איזה לחץ חיצוני, יכול היה לגרום לבן המתוק והטהור שלו לחטוא. אם הוא בכלל חטא - מה שהאב לא מוכן בשום אופן לקבל.
הכי מעניין
אמא של דניאל חן לעומתו, מן הרגע הראשון "נגדו". ואף שמנקרים בה ייסורי מצפון על התרומה שלה עצמה למצבו, בשלב מסוים היא קובעת: "הוא פשוט ילד דפוק". זה לא בדיוק הניסוח שהייתי ממליץ עליו ביחס לעצמך ובשרך, אבל דווקא מתוך ההכרה הזאת ברוע שטבוע בבן שלה מנעוריו היא מסוגלת לעבור איתו גם תהליך שיקום. היכולת להכיר בכך שרוע אמיתי יכול להימצא אפילו בליבו של ילד היא שמאפשרת לו להיטיב את דרכיו כשיהפוך למבוגר.
הלהיט האחרון של שאולוב ואלייצור קובע נחרצות ש"הרע זה לא אני". כמו לאה גולדברג לפניהם, שתיארה את "הילד הרע" שנכנס לי בפנים בלי שום אזהרה. יש בתיאור הזה משהו מפתה. ויש לו גם אחיזה במקורות. אלו שמתארים את השטן או היצר כאחראים לכול, ואילו אותנו, כנסת ישראל, "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".
אך לא כך מלמדת עבודת יום הכיפורים. נכון, יש שלב שבו מלבינה הלשון של זהורית, וכנסת ישראל נותרת לבנה כצמר. אבל בדרך לשם היא נדרשת להכיר בכך שמשהו עמוק בתוכה רקוב עד היסוד. שהחיים שלה זקוקים לפרוצדורה רפואית מורכבת שתפריד בין החלקים המוקדשים לה' לבין אלו שצריכים להיזרק בדרך חתחתים קשה, לעזאזל. לכל אדם, בדרך לשינוי, דרוש הרגע של ההבנה שזה אני. זה רק אני. הרע חדר אליי עמוק כל כך עד שאפשר להשתגע מכאב. עד שכמעט אין יותר תקווה. ההכרה המחרידה בכך שאין הדבר תלוי אלא בי. ואין אף אחד אחר שאפשר להאשים. הכרה שעומדת בשורש המצווה של הווידוי.
יש נקודה שקל להחמיץ במשפט הידוע של רבי נחמן מברסלב, "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן". גם הקלקול הוא משהו שצריך להאמין בו. ולפעמים האמונה בו דורשת מאיתנו הרבה יותר כנות. להאמין שהצלחנו לקלקל קלקול עמוק, לזהם את קודש הקודשים של עצמנו ושל מערכות היחסים שלנו. אבל האמונה הזו היא נקודת ציון שחייבים לעבור בה. צריך לאבד כדי למצוא. רק מתוך כך אפשר יהיה גם לתקן.