לפני כמה ימים ישבתי בקפה שברחוב שץ פינת שמואל הנגיד. זה בית קפה שכונתי ונחמד שכיסאות הישיבה שלו פזורים על המדרחוב וממש מתמזגים עם העוברים והשבים. וככה, ישבתי, כתבתי ובאיזה רגע ראיתי את חננאל עומד מעבר לכביש וממתין ברמזור של מעבר החציה. המבטים שלנו נפגשו ונופפנו לשלום זה לזה. חננאל הוא ידיד רחוק שלי, חבר של חבר כזה, ואין בינינו קשר יומיומי, אבל אם ניפגש ברחוב נעצור לשיחה קלה ולהחלפת ד״שים, וכך חשבתי שיקרה גם הפעם, אז חיכיתי שחננאל יחצה את הכביש ואני אקום ממקומי והוא יסטה במעט ממסלולו ונחליף שלום שלום ואני אשאל, מה, אתה עדיין במשרד האוצר שמה, והוא ישאל, נו, איך הולך עם הפודקאסט, יופי, יופי, הילדים בסדר ברוך השם, עקיבא עלה לכיתה ב׳, וואלה, מה אתה אומר! אני זוכר שהוא נולד, איזה קטע, ונעמי, היא גן חובה או כיתה א׳ כבר, גן חובה, וואלה. הנה תראה תמונה שלה, בדיוק חזרנו מחופשה קצרה ביוון, פששש, איזו מתוקה, בלי עין הרע, דומה לאשתך! כן, כולם אומרים. יופי אחי, יאללה, שיהיה יום טוב, ד״ש חם חם לצביקה, אמסור, אתה בטח תפגוש אותו לפניי, כן, יאללה, הנה, נעשה סלפי נשלח לו, יאללה, אתה מצלם אצלך או שנעשה אצלי, אצלך, אין על המצלמה של אייפון, הנה שלחתי לו, יופי, ביי אחי, שנה טובה שתהיה, בשורות טובות, ביי, ותכתוב עליי משהו פעם אה? בדוק, בדוק, יאללה, כל טוב.

והרמזור התחלף לירוק וכבר קמתי ממקומי לעבר חננאל, אבל חננאל פשוט המשיך בדרכו, חלף על פניי והתעלם מקיומי. זאת אומרת לא התעלם לגמרי, הרי לפני רגע הוא נופף לי בחיוך לשלום מעבר לכביש, אבל אחרי שחצה אותו לעברי חננאל לא עצר ופשוט המשיך ככה, כאילו כלום. לא במפגין, לא כי הראש שלו היה קבור בפלאפון או באיזה היסח דעת. בכלל לא. הוא ידע שאני שם, הוא ראה אותי שנייה לפני כן! אולי הנפנוף מעבר לכביש הספיק לו? לא יודע. זה היה מוזר. באמת. חננאל המשיך הלאה במעלה הרחוב ואני חזרתי למקומי המום. לגמתי מים, וניסיתי להבין מה קרה פה עכשיו. האינסטינקט הראשוני שלי היה לחשוב שלא קראתי נכון את הסיטואציה. שבטח חננאל דווקא כן היה עסוק בשיחת טלפון ואולי לא שמתי לב, או שהוא מיהר לאנשהו בדחיפות בלתי נסבלת, או שהוא נופף קודם למישהו אחר? במחשבה שנייה הפרכתי את הכול. חננאל לא היה מרוכז בפלאפון בוודאות, ולא נופף לאף אחד אחר בבית הקפה בוודאות, ולא נראה ממהר באופן חריג. אז אולי הוא כועס עליי על משהו? אם כן, למה הוא נופף לי בחיוך רחב שנייה קודם? ואולי אני סתם אוכל סרטים וכל הסיטואציה הייתה רגילה לגמרי וזה שהוא לא עצר זה כי לא התחשק לו, ובכל זאת. היה בזה משהו לא טבעי. לא תקין. אפילו מעליב קצת. פתאום הרגשתי את העלבון מדגדג ומטפס מבפנים והעלבון הזה הפך מיידית לכעס מקומי. וחשבתי לעצמי שמי זה בכלל החננאל האפס הזה. מי מכיר אותו ואת מי הוא מעניין, ושיגיד תודה על זה שהחזרתי לו נפנוף ועל זה שקמתי לעברו. פחחח עוד טמבל שהולך עם התיק צד המעפן שלו וחושב שהשמש זורחת לו מהכיפה. וואלה יופי.

וככה עם כל המחשבות האלה, המתרוצצות, קמתי והזמנתי קפה נוסף ונשמתי עמוקות וכבר התכוונתי לחזור לכתוב, אבל אז, מחשבה נוספת התגנבה אליי מהדלת האחורית. קשה לי לכתוב אותה ובכל זאת. אני, בחיים שלי, בנאדם כזה שמאוד דואג לפרטיות שלו. אני לא אוהב שמפריעים לי וגם אני לא מפריע לאף אחד אחר. אני כן מנומס, כי קיבלתי חינוך טוב בבית, אני כן אומר שלום ובוקר טוב וערב טוב ומחייך ולפעמים אפילו מתעניין כשהסיטואציה נראית מתאימה, אבל ביסודי אני לא בנאדם כזה של כיפים באמצע הרחוב וחיבוקים ומועבטים וקרחנות. ואני, גם כשאני רואה מרחוק בנאדם שאני מכיר, מעדיף לא להיפגש איתו פנים מול פנים. אני כמובן לא חותך מולו בגסות ובטח לא מתעלם חלילה, אבל כן יכול להאריך מעט את הדרך כדי להימנע ממפגש. כזה אני. מודה.

וככה, אחרי התחושה הלא נעימה מהמפגש המשונה עם חננאל, הבנתי שזהו. לפגוש בני אדם באקראי זו זכות, ולעצור ולהגיד שלום לאנשים זו זכות, ולהחליף עם מישהו משפט או שניים זו זכות. וזו גם הזדמנות שלי לבקש סליחה מכל מי שאי פעם ראה אותי מרחוק ותהה לעצמו האם שמתי לב או לא. לרוב בטח לא, אבל על הפעמים שכן - אני מבקש סליחה.