חולצה עם מסר

באחד מימי אלול, לקחתי אוטובוס מירושלים לאפרת לבקר בישיבת ״שיח יצחק״. מטרת הביקור הרשמית הייתה ריאיון אבל שמחתי על ההזדמנות לבקר סוף כל סוף בישיבה שאיתה יש לי קשר עמוק אף על פי שלא נכחתי בה מעודי. התורה של הרב שג״ר זצ״ל הייתה (ועודנה) נדבך משמעותי בחיים התורניים שלי מאז שהתחתנתי. הישיבה התגלתה כמקום מרחיב לב, כזה שתואם את התורה שיצאה ממנו. בחורי הישיבה היו קורנים ומסבירי פנים והאווירה הכללית - על אף (ואולי דווקא בגלל) שהייתה שונה מאוד מבית המדרש שבו גדלתי אני - הייתה כזו שעושה חשק לשבת, לפתוח ספר וללמוד. אז מה יעשה יהודי בחודש אלול כשנפשו חושקת ללמוד כך לפתע פתאום בצהרי היום? כמובן, יפתח ספר וילמד, וכך עשיתי. אלא שלפתע צדה את עיני חולצתו של הבחור שישב בשורה לפניי. חולצת טריקו פשוטה שעל גבה הודפסו שתי מילים: ״לשימוש הכלל״. וככה במקום ללמוד את מאמר ראש השנה מהספר ״דרך המלך״, מצאתי את עצמי מהרהר בכיתוב על החולצה ושואב ממנו חיזוק אלולי עוצמתי כזה שמשתווה ללימוד מתוך ספר. עד כדי כך.

עץ של זלדה

לא תמיד היה קל לי עם תפילה במניין. היו זמנים שזה היה לי ממש קשה. קשה להיות חלק מכלל. ועוד שלוש פעמים ביום. לפעמים הייתי תוהה ביני לבין עצמי איך זה יכול להיות שהקונספט של דבר כל כך אינטימי, כל כך פרטי, כל כך אינדיווידואלי כמו תפילה, נעשה מבחינה הלכתית רק בציבור, רק כחלק מחבורה של עשרה אנשים ומעלה. זה נראָה לי כמו סתירה מובנית. עם הזמן התבגרתי ולמדתי להבין שבין המושגים של כלל ופרט, שנראים לכאורה כשני דברים סותרים, מתקיימים דווקא יחסים הרמוניים, כאלה שמשלימים זה את זה. למדתי שהכלל זקוק לפרט כמו שהפרט זקוק לכלל. בשנתיים האחרונות ראיתי את זה כמו כולם בחוש, בהדדיות שבין התרומה של היחיד לכלל ושל הכלל ליחידים. אז נכון, בתפילה זה קצת יותר מורכב, אבל זה ככה. יש לזלדה שיר מפורסם שבו היא מתארת את המתפלל ההולך לתפילת הימים הנוראים ״אחד מן העדה בהיכל, אחד מן העצים ביער״. זה יפה כל כך. הרי בסוף, בראש השנה מגיע הרגע שבו אנחנו עוברים לפניו כבני מרון. הרגע הזה שבו אנחנו עוברים מול הקב״ה לבד. אבל זהו רגע בודד. רגע כזה שלפניו אנחנו יחד עם כולם ואחריו אנחנו יחד עם כולם. והיחד הזה לא סותר חיים אינדיווידואליים חלילה, רק מזכיר לנו להיות פרטים כאלה שהכלל צריך להם.

מקלחת חמה באומן

אף פעם לא הייתי באומן בראש השנה. היו שנים שדווקא חשבתי לנסוע אבל בסופו של דבר חטפתי רגליים קרות ונמנעתי. קשה לי עם מקומות הומים, קשה לי שאני לא יודע איפה אני ישן ואיפה אני אוכל ואיפה אני מתפלל ואיפה המונית לשדה התעופה ואיפה המזוודה ואם בכלל. מאז שהתחתנתי ונהייתי לאבא, המחשבה לטוס לאומן בראש השנה ירדה מהפרק סופית. אני לא מחליף את החג שלי עם שולי והילדים בעד שום מחיר. אבל חוץ מזה, אין לי שום התנגדות עקרונית לנסיעה לאומן. להפך. יש לי קרבה גדולה לרבי נחמן ולתורה שלו והיו ימים אי אז שהיא ממש הצילה אותי ופתחה לי שבילים מן הצד כשהלכתי לאיבוד בשביל הראשי.

לפני כמה שנים נסעתי עם שולי לאומן בחנוכה. מטר וחצי שלג. מינוס 20 מעלות. אווירה של סיפורי חסידים על אמת. הבילד־אפ לקראת ״האורות אצל רבנו״ התנגש בקרקע המציאות וכשהגענו לרחבת הציון הדבר היחידי שחשבתי עליו היה מקלחת חמה, כוס תה וסיגריה. שום אורות, שום לב פתוח, שום השתטחות. שיתפתי את המחשבה הזאת עם חבר שהוא מחסידי רבנו האפויים בליבו והוא הקשיב ואז חייך חיוך רחב ואמר לי באיטיות: דבר ראשון אחי, ככה זה אצל כולם. ושלא יספרו לך סיפורים. דבר שני אחי, אומן ראש השנה כל העניין בזה הוא להיות עם הכלל. לא משנה מה אתה מרגיש או לא מרגיש אחי. לרגע תשחרר את האחיזה שלך כבנאדם פרטי ותהפוך להיות עם. מה יש? לכמה שעות תפסיק להיות סנוב עצמאי ותהיה עם כולם. עִם עם ישראל. זהו. הבנת? איך שר השלמה ארצי הזה שלך? פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת! יאללה, תרגיש כי אתה עם ותתחיל ללכת אחי! קדימה!