ידיי רועדות קלות כאשר אני מחזיקה את האקדח של משאבת האוויר בתחנת הדלק. לא מקור הן רועדות, אלא מפחד שאני לא יודעת מה אני עושה. אני מנסה לחפש את רמת הלחץ הרצויה בצידי דלתות הרכב כמו שייעצו לי, מקווה שעשיתי נכון ומצמידה את הצינור לפומית, רק שלא אפוצץ את הצמיג או אותיר אותו רפוי מדי.

אם מישהו היה אומר לי שאתחיל את השנה הזאת כנשואה ואסיים אותה כגרושה כנראה לא הייתי מאמינה. אבל החיים יודעים לפעמים לבוא ולרטוש לנו את הוודאויות, לקחת את כל מה שחשבנו שידוע ויציב ולהפוך אותו לשאלה רוטטת. השנה הזאת הייתה אחת השנים המשמעותיות בחיי. נכנסתי אליה רחלי אחת ויצאתי רחלי אחרת. עברתי ברכבת הרים של חוויות. בשנה הזאת למדתי להיות לבד. למדתי גם להיות ביחד. למדתי לקבל החלטות בעצמי. העברתי טסט לרכב. נכנסתי לחשבונות הפנסיוניים בפעם הראשונה. תיקנתי דברים שנשברו בבית. גידלתי שרירים שלא ידעתי שקיימים. הרשימה הזאת יכולה להימשך עוד עמודים, כל דבר קטן הפך להיות הר שטיפסתי עליו, כל משימה שגרתית הפכה לניצחון אישי.

אבל מעבר לכל הכוחות החדשים האלו שהתגלו, נדמה שהחלק הכי מאתגר היה לבחון כיצד אנשים מסתכלים על הדברים שהסתיימו בחייהם. כי כשזה מגיע לגירושים, המבט שהכי קשה להיפטר ממנו זו תחושת הכישלון. אנחנו חיים בעולם שנוטה למדוד הצלחה בנצחיות, ובכל מה שנוגע למערכות יחסים כמו נישואים, התפיסה החברתית והדתית מחנכת אותנו להאמין שהם אמורים להיות "בניין עדי עד". ואם הבניין נאלץ לעבור תמ"א באמצע החיים, מה אז? האם אפשר להגיד על אנשים שהיו יחד 20 או 25 שנה שמה שהיה ביניהם הוא כישלון?

הטרגדיה של זוגות שנפרדים היא שלפעמים הם מסתכלים לאחור ולא מצליחים לנעוץ בזיכרון גם את הרגעים היפים שצעדו בהם יחד. כל הפוקוס הולך לשרשרת ההתרחשויות ששברה את הנישואים, וזה הופך לפעמים להיות חזות הכול. אבל חיים שלמים היו שם. של בניית בית, של גידול ילדים, של הריונות ולידות, של קימה בלילה, של שמחות משותפות ושל אבל. אלפי שעות ביחד מול הסדרה "שלכם" או בבית הקפה הסודי שגיליתם או בנחל שהכי אהבתם לטייל בו. כל אלו בטלים משום שהיחסים הסתיימו?

ביום כיפור נקרא בספר יונה על הקיקיון שצמח בלילה אחד ונבל למחרת. יונה התאבל עליו אף שלא עמל לגדלו וידע מראש שהוא ארעי. ה' מלמד את יונה שם שיעור חשוב: אם הוא יכול לחוס על צמח ארעי לחלוטין שנבל בן לילה ולמצוא בו את היופי, הרי שהוא צריך ללמוד לחוס גם על תושבי נינווה שעשו תשובה אפילו שהיא זמנית. זהו ההבדל בין "אמת לאמיתה" ו"אמת לשעתה". הראשונה דורשת נצחיות כתנאי לתוקף, השנייה מכירה בערך של מה שקורה עכשיו, גם אם זה לא מחזיק מעמד לנצח.

אני מקדישה השנה את הטור לכל הזוגות שהתגרשו השנה ומבכים את צער הקריעה. לכל אלו שלא מבינים איך זה נגמר להם. אני שולחת להם חיבוק ומזכירה להם שכל העשורים האלה של הביחד, כל אלו נשארו אמת לשעתה.

באותה נקודת זמן, מתוך מערכת השיקולים שהייתה אז, מהמקום שהייתם בו אז - זה היה הדבר הנכון לעשות. וזה לא משתנה רק כי עכשיו אתם במקום אחר, ממש כמו שאם תערוכה במוזיאון מסתיימת זה לא אומר שהיא הייתה חסרת ערך. אנחנו צריכים ללמוד בחיים האלה לבצע פרידות בהשלמה. להגיד תודה על מה שהיה ולהתקדם קדימה בלי מרירות. זה נכון לא רק לנישואים אלא לכל הדברים שמסתיימים בחיים שלנו - חברויות שדועכות, עבודות שמסתיימות, עסקים שנסגרים, תחביבים שנגמרים, שלבי חיים שחולפים.

ככל שאני מתבגרת אני מבינה כמה חשוב ללמוד ולקבל את זה שלא הכול בחיים יכול להימשך לנצח, וזה עדיין לא אומר שעלינו להביט לאחור ולהרגיש כישלון. זה שמשהו הגיע אל סופו לא אומר שהוא היה שגוי מלכתחילה. העולם מלא בתהליכים יפים שמתחילים ונגמרים. לקבל את זה זה לא ויתור, זה להכיר בכך שהיופי נמצא בהווה המתחדש תדיר. שתהיה שנה טובה ובתפילה לשובם של כל החטופים.

rachelm@makorrishon.co.il