פגשתי השבוע אשת תקשורת מוכרת שסיפרה לי בהתלהבות איך כשהייתה חיילת היא אהבה לקרוא את הציוצים הפוליטיים שלי בפייסבוק, ופעם אחת אפילו ננזפה על ידי מפקדה על עצם החוצפה ששיתפה אותי. סוג של "גדלתי עליך" בגרסת הרשתות החברתיות. יותר משזה החמיא לי זה גרם לי להבין שאני כבר מספיק זקן כדי שיאמרו לי "גדלתי עליך".

בכלל בתקופה האחרונה קורים לי דברים די בוטים, שמבהירים לי את גילי בכאפה לפנים. למשל, סיפרתי השבוע למישהו שאני בן 43 והוא צחק ואמר "די, כבר אין לי כוח אליך", והלך. למשל, תוכנית הרדיו של פתחי ושלי חוגגת עשור. למשל, פלג התקשר אליי השבוע לבקש כסף. למשל, השבוע חגגנו הדוקטור ואני 14 שנות נישואים.

נשבע לכם, אני כותב את המשפט הזה ולא מאמין לעצמי ברמת יאיר לפיד. איך ארבע עשרה. תספרי שוב, מאמי. נראה לי שאת טועה. אין מצב ארבע עשרה, הייתי זוכר ארבע עשרה, קבלי ביטול על הארבע עשרה.

מצד אחד, הזמן עף כשמצייתים. מצד שני, נדמה לי שאם 14 שנה עברו־חלפו ביעף, אפשר לומר שכנראה היה סבבה. אם היה סיוט, בטח הייתי אומר שחגגנו 14 אבל התחושה היא של 28.

אנחנו לא זוג של חגיגות גדולות, וגם נראה לי שלחגיגות 15 שנות נישואין שירן מתכננת טיסה לחלל ורכישה של אי בבהאמה, אז החלטנו שבמקום לשרוף ים כסף על מסעדה ותכשיטים נעביר ערב כיפי במרפסת שלנו ותכשיטים. פתחנו בקבוק יין ובאמת אחרי עשר דקות רומנטיות התעוררתי בבוקר והתנצלתי שדפקתי לד"ר זמרי הירדמות של החיים. היא אמרה שזה בסדר, ושאיכשהו ב־14 שנה היא הבינה שמאבק בעייפות הוא לא מתכונותיי הבולטות.

בכל זאת, בתור פיצוי היא דרשה שאבטיח לה לכתוב טור על המאורע ולציין את כל הדברים שאני אוהב בה. אמרתי לה שזה קיטש והיא אמרה שאני מוזמן להוסיף לטור שאני אוהב את הקיטשיות שלה. בקיצור, אתם הפיצוי שלה. תודה שהתנדבתם. מי שלא רוצה להשתתף, שיצטרף לאחים לנשק.

סתם, אני אדם בוגר ועצמאי ויש לי סיי בבית הזה. אני אכתוב על כל הדברים שזוגות שנשואים כבר 14 שנה לא עושים, וטוב שכך.

חבילות וצלופן

אנחנו כבר לא מרגישים חובה לדבר בכל פעם שאנחנו יושבים יחד. אנחנו לא מהזוגות העצובים ששותקים במסעדות, אבל אנחנו ממש יכולים לשכב זה לצד זה במרפסת נטולי שיחה ולהרגיש סבבה בלי לאלץ איזה "איך היה בעבודה".

אנחנו כבר לא מבטיחים לעצמנו שמהחודש הבא אנחנו מפסיקים לקנות אוכל מהסופר למטה כי זה ממש יקר, ועושים רק הזמנות מסודרות אחרי שעשינו סקר מחירים ובדקנו והשווינו. הגדוּלה בזוגיות ארוכה היא להבין מתי אתם משקרים לעצמכם - ולהפסיק עם זה.

אנחנו כבר לא בונים על היכולת שלי לקנות מתנות. שירן מעניקה לעצמה מתנות ממני ורק לאחר מעשה אומרת לי תודה ומוסרת לי שזה ממני.

אנחנו כבר לא חייבים להירדם עם טלוויזיה דולקת ברקע. אנחנו יכולים סתם לשכב יחד במיטה ולהירדם.

אנחנו כבר לא שומרים בבטן. אם משהו מפריע – אומרים. זה מונע תסכולים ועצבים מיותרים. אין הרבה דברים שמפריעים, אגב, אבל מספיק משהו אחד שיושב עליך ואתה לא מוצא אומץ להגיד ואתה עלול להתפוצץ.

אנחנו כבר לא משווים את עצמנו לזוגות אחרים.  כל זוג צריך לסחוב את החבילה שלו. אצל רוב הזוגות רואים רק את הצלופן הנוצץ שעולה לרשתות החברתיות.

אנחנו כבר לא מתעצבנים כשהיא מתייעצת איתי מה ללבוש. פעם הייתי משתגע מזה: לא מההתייעצות, אלא מכך שלא משנה איזה בגד בחרתי, היא בסוף הלכה על האופציה השנייה. הבנתי את המשחק. היא צריכה אותי כדי לדעת מה פחות. גם למדתי להתחכם: מראש אני בוחר את האופציה שאני פחות אוהב, והיא מיד מבינה - ובוחרת את מה שרציתי. תיאום עיוור, אני אומר לכם.

אנחנו כבר לא מתעקשים על שטויות. לא מפחדים לוותר, לא מתביישים לבקש סליחה, ובכללי לא נותנים כבוד לריבים קטנים כדי שיהפכו לריבים גדולים. מול כולם אנחנו בתחושה של "נשמה, ראינו אלף כמוך, אין לך סיכוי".

אנחנו כבר לא מתווכחים פוליטיקה. האמת היא שאף פעם לא התווכחנו פוליטיקה: אם היינו מתווכחים אולי לא היינו מגיעים ל־14.

אנחנו כבר לא נאבקים בדברים שאנחנו יודעים שלא ישתנו. אני לא כועס כשהיא מתעקשת להצטלם בכל מקום והיא לא כועסת כשאני מתעקש שכפכפים אפשר להשאיר בכל מקום בבית כי לך תדע איפה יבוא לך פתאום לנעול כפכפים.

אנחנו כבר לא מתעקשים להחליט כל דבר ביחד. אם בא לה משהו אני פשוט זורם, ולהפך. אחר כך כשאני יורד עם הכלב באמצע בלילה אני חופשי לגמרי להתעצבן ולצעוק "למה הסכמתי שהיא תביא כלב, ידעתי שהילדים לא יעזרו". זה מאוד משחרר.

בקיצור, אנחנו לא לוקחים את זה כמובן מאליו. אני יודע שבקרב קוראיי יש מי שמסתכלים על המספר 14 בבוז ואומרים לעצמם: "כשתגיעו לארבעים דברו איתנו". אז תראו, היום אנשים מוותרים בקלות מדי בגלל דברים קטנים מדי, אז אנחנו שמחים על כל מה שאנחנו כבר, ובעיקר על מה שאנחנו עדיין כן.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il