המעגל הדיאלקטי של שיבת ציון הושלם כמעט. רוב ערכי האקטיביזם הציוני, שמקורם במסורת, חזרו אליה והתקדשו. הציונות הדתית נושאת אותם היום בגאון, ואת חיוניותם הם כבר לא מקבלים משרירות לב האדם אלא מנצח ישראל ותורתו.

זהו ניצחונה הכפול של המהפכה הציונית החילונית: היא לא זכתה רק להחזיר את עם ישראל לארץ ולהקים את מדינת ישראל. בעובדה שעולם התורה קידש את ערכי האקטיביזם הציוני יש משום הודאה בצדקת המרד הציוני במסורת.

אך העיקר עדיין חסר מן הספר. ערך האדם, חירותו והבחירה החופשית שלו עדיין לא אומצו בידי נושאי התורה והמסורת. ערך חירות האדם, שהוא תמצית התודעה המודרנית ומה שעמד בבסיסה של המהפכה הציונית ואִפשר אותה, עדיין לא חזר לשורשו בתורת ישראל.

עולם התורה שלנו עדיין לא חי תורה מתוך תודעת חירות. בעולם החרדי החיסרון הזה מובהק וזועק לשמיים. זו תורה של קטנות, שמוחזקת בידי בורות, צרות אופקים והרבה לחץ חברתי. גם העולם החרד"לי רחוק מלהיות חופשי. ההבחנה החדה בין דתיים לחילונים שעדיין מקובלת בו, עצם המושג דתל"שים, וכן הנטייה להשתמש במנגנוני המדינה לצורך כפייה דתית – כל אלה מעידים שגם העולם החרד"לי עדיין לא מאמין באדם, ולא מעניק הכשר מלא לבחירה החופשית שלו.

לא זו יהדות מתוך חירות, לא זו "התורה הגואלת". לא זו תורת ארץ ישראל. תורה כזו איננה טריטוריאלית, אלא היא מהפכה רוחנית כלל־אנושית אדירה, שבאה ליצור חיבור מחודש בין האדם לשמיים, בלי לוותר על האדם כפי שהיה לפני הופעת התודעה המודרנית, ובלי לוותר על השמיים כפי שעשתה המודרנה.

"רבי יהודה אומר: אל תקרי חָרות אלא חֵירות". כל עניינה של תורת ישראל הוא חירות האדם, שחרורו המוחלט מכל החולשות, הדמיונות, התאוות, הספקות וההונאה העצמית האנושיים. תורת ישראל היא הדרכת האדם והעם להיות הם עצמם, בני חורין. זו מהותה של יציאת מצרים.

חירות האדם, שאִפשרה את העידן המודרני, את המהפכה הציונית ואת שיבת ציון, הפכה בתודעה הפוסט־מודרנית העכשווית לבור שופכין. במקום לזקוף את קומת האדם היא שוקדת להצדיק את תאוותיו, סטיותיו, קלקוליו וחולשותיו, וליצור להן אידאליזציה. אבל בדיוק כשם שידע הרב אברהם יצחק הכהן קוק להבחין בניצוץ הקדוש של הלאומיות הישראלית, שהיה טמון בתוך הקלקולים של האידאולוגיה הציונית, כך צריך לדון באשר לחירות ש"לא בהדוף אותה מתוך נשמת הדור נצליח, כי אם בהשתדלות נמרצה להביא אותה אל מקורה העליון, לחברה עם הקודש המקורתי שממנו היא נובעת" (אורות התחייה).

אין בדברים האלה משום ביקורת על עולם התורה החרד"לי. מפעלו - בירור רוב ערכי האקטיביזם הציוני והחזרתם "אל "הקודש המקורתי" שהם יונקים ממנו - לא יסולא בפז. גם עמידתו בעוז ובתוקף מול קלקולי הפרוגרסיביות חיונית. אלא שמפעלו עדיין לא שלם כל עוד לא זכינו להופעת תורה מתוך חירות.

ייתכן שאנו עומדים היום בפתחו של מעגל דיאלקטי חדש של מרד מחודש במסורת, הפעם בלבושה החרד"לי, כדי שתופיע יהדות מתוך חירות. המאבק הזה יהיה כרוך לצערנו בהופעת הרבה קלקולים, ו"להזדהם בזוהמה רבה שתחתיה רוחות רעים גנוזים" - בדיוק כפי שקרה ללאומיות במעגל הדיאלקטי הקודם. אבל נראה שרק בדרך הזאת תופיע יהדות של חירות.

היה אפשר לצפות שאת החזרה לארץ יובילו רבנים נושאי התורה והמסורת, אך הם היו מקובעים ומשותקים, והיא התאפשרה דווקא בזכות המרידה בהם. בדיוק כך כנראה יהיה גם המעגל הדיאלקטי הבא: תורה מתוך חירות לא תופיע מתוך היהדות הרבנית הממוסדת של דורנו, אלא מתוך חוגים אחרים. לכן בתחילת הופעתה תכיל קלקולים רבים. בבוא הזמן דור חדש של רבנים נושאי התורה והמסורת יברר, יאמץ ויקדש אותה, כדי שתופיע לנו תורה מתוך חירות.