בכל חתונה יש רגע שבו האורח נעמד ליד שולחן קבלת הפנים ומרגיש שהוא עומד במבחן. הוא אוחז במעטפה ומתחבט בסכום מול הקודים החברתיים הבלתי כתובים. כמה זה צריך להיות כדי שהוא לא ייחשב לקמצן? רוב האנשים עוברים את הרגע הזה בשקט, אבל בשבוע שעבר כלה טרייה ששמה אודיה פינטו החליטה שהשקט הזה נגמר. זמן קצר לאחר חתונתה היא פרסמה סרטון שבו התעמתה עם אורחים שהגיעו ולדעתה לא "כיסו את המנה". הסרטון הפך ויראלי בתוך שעות. עם ישראל התפצל לשני מחנות. מחנה אחד זועם ("מי אמר שהתפקיד שלנו לממן לך את החתונה?") ומחנה שני עוד יותר זועם ("שמישהו יעשה כבר משהו עם החתונות האלה, הסכומים באמת יצאו מכלל שליטה"). מכל כיוון עלו קריאות מלחמה: "בואו נפסיק עם הטירוף הזה! נחזור לימי הטוסטרים והפלטות!" איזו מהפכה נפלאה.

לא הרבה לפני כן הגיעו לתיבה הפרטית שלי פניות של הורים בנוגע לשיבוצי ההדרכה של בני עקיבא. גל של אמהות כואבות שילדיהן לא ייכנסו להדרכה פנו אליי בהודעות קורעות לב. "כל האחיות של הבת שלי היו בהדרכה ורק היא לא", כתבה לי אחת מהן, "תעשו משהו עם זה. אי אפשר להמשיך ככה יותר". ואני מודה שהתאפקתי מלשאול אותה האם היא טרחה לכתוב את ההודעה הזאת כשהבנות האחרות שלה כן נכנסו להדרכה. האם היא הרימה קול זעקה כשילדות אחרות שילמו את מחיר הדחייה או שסמל הסטטוס שהסינון הזה מייצר התאים לה כל עוד היא הייתה בצד המרוויח, והתחיל להפריע לה רק כשהוא פנה נגדה.

ופתאום הבנתי מה מחבר בין שני הסיפורים האלה. זה לא רק הכאב. זה לא רק התסכול. זה משהו עמוק יותר. אנחנו מאכילים את המפלצת ואז מתפלאים שהיא גדלה. אנחנו יושבים בסלון, מתבכיינים על הסכומים המטורפים, ובערב כותבים צ'ק על עוד אלפייה ומגישים אותו בפוזה של "מה, יש לי ברירה?". אנחנו זועמים על התרבות הדתית־אליטיסטית המסננת, ובאותה נשימה שולחים את הילדים למוסדות שמיישמים אותה בקפדנות. אנחנו רוצים שהעולם ישתנה, אבל לא מוכנים להיות הראשונים שיעזו לשנות אותו.

והרי החדשות: אף אחד לא חייב לנו כלום. הצ'קים השמנים ימשיכו לזרום לתיבות כל עוד יש מספיק אנשים שמשתפים פעולה עם התפיסה של "כיסוי המנה". בני עקיבא לא תשנה את מערך שיבוצי ההדרכה מהיסוד כל עוד יש מספיק הורים שממשיכים לשתף פעולה עם המדיניות הקיימת. אף אחד לא יבוא ויפתור לנו את הבעיות שאנחנו יוצרים במו ידינו. וצריך כנראה לומר את המובן מאליו שמשום מה אינו מובן לרבים: אם רוצים מהפכה צריך להיות המהפכה. אם רוצים שינוי צריך להיות השינוי. וכן, זה אומר להיות החלוצים שמחליטים לחתן ילד בחתונה חברתית שבה כל אחד מביא מנה, או שהולכים על בופה זול יותר ולא על קייטרינג עם שלוש מנות. תתפלאו לראות כמה האורחים שלכם ישמחו שהתחלתם את הטרנד הזה. וזה אומר לשים צ'ק של 200 שקל לזוג (כן, לזוג!) או להיות הראשונים שבאים עם הטוסטר ולספר לכולם בגאווה שזה מה שאתם מאמינים בו. וזה אומר להוציא את הילדים מהמקומות שפוגעים בהם ולתת השראה לאחרים, גם אם זה כרוך בוויתור מסוים על הסטטוס החברתי.

רק לא להמשיך את המחזה הפתטי הזה שבו בוכים ומקטרים וממשיכים לשתף פעולה עם המערכת. כי זה בלתי נסבל, באמת. יש כל כך הרבה רגעים בחיים שבהם אנחנו עושים את השואו הזה: מתבכיינים על הנורמות החברתיות ובאותו זמן מקפידים לשתף איתן פעולה עד הסעיף האחרון. זועמים על הסטנדרט הגבוה של ארוחות השבת המשותפות אבל ממשיכים להעמיס על השולחן שמונה סוגי סלטים. מתלוננים על מחירי החתונות אבל פותחים את הארנק. מקללים את האליטיזם אבל שולחים את הילדים למקומות הכי אליטיסטיים שיש. אין לי סבלנות לזה יותר.

העולם הזה עובד על כלל פשוט: מי שלא מוכן להיות החלוץ יישאר בדיוק במקום שהוא נמצא. מי שרוצה שינוי אמיתי צריך להיות מוכן לשלם את המחיר בצורה של אומץ, נחישות, ולפעמים גם בדידות חברתית זמנית. הסחף לכיוון השני תמיד מגיע אחרי שמסכימים להיות הנחשון בן עמינדב של התופעה. אין פה קיצורי דרך. או שמשלמים את המחיר של הצ'ק, או שמשלמים את מחיר המרד. אבל אין טעם לרקוד על שתי החתונות ולהתפלא שהרגליים כואבות לנו.

rachelm@makorrishon.co.il