הורים יקרים, שימו לב. אם אתם הורים לילדים בגיל שנה עד שתים עשרה, יש לי משהו חשוב לבשר לכם.

אין לכם מושג מהחיים שלכם.

לא, באמת. זה צריך להיאמר. זה היה צריך להיאמר לי מזמן, כשהילדים שלי היו קטנים וחשבתי שילדים קטנים הם החלק הכי קשה בהורות.

כי באמת, ילדים צעירים זה קשה. שעות שינה, הנקות, נשיכה שהוא חזר איתה מהמעון, נשיכה שהוא הטביע על זרועו של ילד אחר במעון. צרות גדולות כאלה, ברור.

אבל אף אחד לא הכין אותי, בשום שלב בחיי, לקושי המלווה גידול מתבגרים.

כלפי חוץ אי אפשר לראות את הקושי הזה, כי רובו נמצא בכלל במוח שלי, בלב שלי, בחוסר היכולת שלי לישון בלי המחשבה עליהם בכל רגע נתון.

לא הכינו אותי לזה כשהייתי אמא או אפילו קודם לכן. מעולם גם לא ראיתי התייחסות לזה, מלבד מפעם לפעם בפוסטים ברשתות החברתיות, שבהם יש בעיקר תלונות על מתבגרים.

לא ידעתי שביום שהם מפסיקים להיות תלויים בי פיזית או זקוקים לי כדי להתקיים ברמת ארוחת צהריים, משהו שם מתהפך. הם מפסיקים להזדקק לי - אבל פתאום אני זו שלא מצליחה להרפות. אני זו שרוצה לדעת, לוודא, להיות בעניינים, לשמוע לעומק דברים על החיים שלהם, ובעיקר־בעיקר לוודא שהם לא חווים חזק מדי את השריטות שיש לחיים האלו להציע.

ניתוק לפנים

בהתחלה זה קל. תסלחו לי על הזלזול, אבל זה קל יותר כשאת אמא צעירה. גם אם מציאות החיים בארץ מכה בך או בקהילה שלך בצורת מלחמה, פיגוע, מבצע, אזעקה או כל דבר, אז בסדר. יהיו רגעים של פחד וכאב וזהו - הילד ממשיך בשלו. אמא תיתן חיבוק, אולי הוא יקבל איזה טיפול חוסן ושעה נוספת בחדר "שלווה" של בית הספר, וזהו, ממש־ממש זהו.

ולכאורה את בעניינים. לאן שאת בוחרת לשלוח אותו הוא הולך. אם את מבררת אתו איך הוא מרגיש בכיתה או איך הוא חווה קשיים כלשהם, אם את משוחחת גם עם המורה שלו, אז יש לך תמונה ברורה של המצב. 

ואז הם מתבגרים.

וכשהם מתבגרים הם מפסיקים לשתף.

לגמרי.

לחלוטין.

ל־ח־לו־טין.

במקרה הטוב תגלו שהם העלו סטטוס שאתם כמובן מודרים ממנו, ובו הם שיתפו חלקית מה עובר עליהם. במקרה המצוי יותר תשאלו "מה שלומך" ותקבלו בתגובה בליל אותיות, או מענה המורכב ממילה אחת.

זו דרכו של עולם. וזה בסדר.

אבל אם מתחולל פיגוע רצחני, ואם אתם משפחה שכולה, ואם כל פיגוע כזה גומר לך על הנשמה ואת מנסה לברר מה קורה עם המתבגר שילדת, ומבינה שהוא היה בזירה - אז הדברים מסתבכים באמת.

כשאת שואלת "מה שלומך", הוא כותב "בסדר". וכשאת שואלת "היית באזור", הוא עונה "כע". ואחר כך שתיקה, דממה ארוכה, דממה שמדי פעם את מתלבטת אם להפר בהתקשרות ובהסתכנות לקבל "מה!" עצבני, או אפילו שוב ניתוק לפנים.

דממה שהמוח שלך מסוגל רק להגיב לה בהשלמת התמונה: הוא מספר מחדש סיפור על מתבגר מוצף רגשית, כאוב ומבוהל, שלא מעוניין לשתף אותך. לא מעוניין שתעשי מזה סצנה. אבל את כבר עמוק־עמוק בסצנה, רק בלי יכולת לתקשר איתו.

זה משגע. באמת. לגדל ילד, להשקיע בו חיים שלמים, להילחם איתו על כל נשימה ועל כל לילה ללא שינה כשהוא קטן. ואז, בבגרותו, להיווכח שאת לא שווה יותר ממשפט קצוץ בוואטסאפ במקרה הטוב, ומלמול לא מוגדר בניסיון לחתור לשיחה במקרה הטוב פחות.

שברים ומשברים

מאז הפיגוע הנורא השבוע אני מסתובבת עם מועקה בבטן. מוח שממציא תסריטים איומים, לב שמתרסק כל פעם מחדש מול הדממה הזו, וחשש על המתחולל אצלם בנפש. והמתבגר? הוא ממשיך כאילו אין אמא בצד השני שכמעט גוססת מהצורך לדעת, להבין, להיות חלק.

לא מדובר כאן באיזה שיעור רוחני על שחרור, על השלמה עם המציאות, אלא בעיקר בחוויה חונקת של דאגה, של דלתות טרוקות, של להרגיש זרה בתוך החיים של הילד שאת גידלת. אני רוצה לצרוח, לנער, לשבור את השתיקה בכוח. רוצה להחזיק בשבילם גם את המשברים האלה, להיות חלק מההקשבה, מהריפוי.

ובתוך כל זה אני מבקשת, ממש מתפללת, שרק אדע יום אחד שהם בסדר. שהם עוברים את זה, שהם לא נשברים, או שהם נשברים - אבל מצליחים לגדול מזה. שהם ידעו איכשהו למצוא מישהו, גם אם זו לא אני, שיהיה חלק מהמסע שלהם. ורק שיצאו מזה שלמים, גם אם בלעדי.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il