שערי הגיהינום עבדו קשה השנה. כבר בינואר, לפני כניסתו לתפקיד נשיא ארצות הברית, איים טראמפ ש"הגיהינום יתפרץ" אם לא ישוחררו החטופים לפני השבעתו. בפברואר חזר טראמפ והצהיר שאם החטופים לא ישוחררו "עד השעה 12:00 בשבת" יתפרץ הגיהינום. ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כץ מיהרו לחזור על אותו איום, בלי להיות עד כדי כך ספציפיים לגבי העיתוי. שר הביטחון מרבה מאז לאיים בשערי הגיהינום הללו.

גם השטן גילה שלגיהינום יש שערים, כי מיד לאחר טראמפ הצהיר מפקד משמרות המהפכה באיראן חוסיין סלאמי, ששערי הגיהינום ייפתחו דווקא על ישראל וארצות הברית. ארבעה חודשים לאחר מכן חוסל סלאמי, בתחילת מבצע עם כלביא. מחליפו מוחמד פאכפור מיהר להודיע באיזו נקמה תנקוט איראן בעקבות המכות שספגה: היא כמובן תפתח את שערי הגיהינום על ישראל. כדי להשלים את התמונה, בשבוע שעבר הודיע הרמטכ"ל החות'י שגם מבחינת התימנים נפתחו עלינו שערי הגיהינום.

למה האיום הזה כל כך לא אפקטיבי? כי שערי הגיהינום כבר נפתחו לפני שנתיים, ומאז לא נסגרו לרגע. למעשה, מדויק יותר יהיה אולי לומר שלפני שנתיים גילינו ששערי הגיהינום פתוחים תמיד, ורק סרט סימון משטרתי מתנפנף ברישול בין משקופיהם.

זו אולי המחלוקת הרעיונית וההיסטורית העמוקה ביותר בין השמאל לימין, כאשר שני אלו חורגים מטַפֶּשֶת־אולפנים וחושבים לעומק על עמדותיהם. השמאל האידיאולוגי מאמין שהעולם הזה יכול להיות גן עדן – ולכן גם צריך להיות כזה. בגלל הציפייה הזו, שמאלנים אמיתיים נטרפים לנוכח המציאות הממשית המבאסת: אם יש בעולם עניים – זה כנראה משום שהעשירים מנצלים אותם; אם יש בעולם אנשים שאינם מאושרים מחיי המשפחה שלהם – צריך להחריב את כל מוסד המשפחה הדכאני; אם יש בעולם מלחמות – זה כנראה משום שהימין מחרחר אותן.

מה החלופה לתפיסה הנאיבית וההרסנית הזו? בשוליים אנו מוצאים פסימיות מוקצנת, כעין זו שהביע פעם ר' נחמן: "הכול אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא – אנו מאמינים שיש. אפשר שיש גם עולם הזה באיזה עולם; כי כאן נראה שהוא הגיהינום" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב קיט, בעריכה קלה). זוהי, כמובן, עמדה משתקת. קשה לקבל אותה אחרי שהקב"ה בעצמו סקר את עולמו והכריז: "והנה טוב מאד" (בראשית א, לא).

עמדה מאוזנת יותר אומרת שהעולם אינו גן עדן ואינו גיהינום: אך קל יותר להידרדר ממנו לגיהינום מלהפוך אותו לגן עדן. להכרה הזו יש השלכות עצומות. אנחנו נוטים תמיד להניח שכל הטוב שיש לנו הוא מובן מאליו, ומתמרמרים מאוד למה אין לנו עוד יותר טוב. אך מי שמבין ששערי הגיהינום פתוחים תמיד, ואי אפשר לדעת מה יצא מהם, נזהר הרבה יותר לפני שהוא מתמסר להרפתקאות מדיניות, כלכליות או חינוכיות, כאלו שאמורות להפוך את העולם לגן עדן.

ההיגיון הזה מהדהד בדברים שכתב ב־1940 איש שמאל לא שגרתי, ג'ורג' אורוול: "הייתה תקופה ארוכה שבמהלכה כמעט כל אדם חושב היה במובן מסוים מורד, ובדרך כלל מורד חסר אחריות למדי... במשך מאתיים שנה ניסרנו וניסרנו וניסרנו את הענף שעליו ישבנו. ובסוף, באופן מפתיע הרבה יותר מכפי שמישהו חזה מראש, מאמצינו הוכתרו בהצלחה, ונפול נפלנו. אבל למרבה הצער הייתה טעות קטנה. הדבר שלמטה לא היה אחרי הכול ערוגת שושנים, הוא היה בור שופכין מלא תיל קדורני. זה כאילו תוך עשר שנים הידרדרנו בחזרה לתקופת האבן" (מתחת לאף שלך, עמ' 370).

השבת נקרא בבתי הכנסת את הקללות האיומות של פרשת כי תבוא. אנחנו נוהגים לקרוא אותן בלחישה ובקול מהיר. פעם סיפר לי מישהו שבעל הקורא בבית הכנסת שלו, זקן ניצול שואה, היה מתעקש לקרוא את הקללות בקול רם. "אין לנו יותר ממה לפחד", הוא אמר, "הכול כבר קרה". לאסוננו גילינו שיש ממה לפחד: שערי הגיהינום לא נסגרו אחרי השואה. לנוכח ההכרה הזו, ההתעקשות לקרוא את הקללות בשקט ובמהירות דווקא מנחמת. אנו גם מתעקשים שהעולה לתורה יתחיל בטוב ויסיים בטוב: יתחיל לקרוא על ניצחון ישראל במלחמה, לפני הקללות, ויסיים בבריתנו הנצחית עם ה', אחרי הקללות הללו. כי גם אם שערי הגיהינום פתוחים אנחנו יכולים לחלוף על פניהם, להביט לשטן בעיניים – ולהמשיך הלאה, לחיים ולטוב.