אם מישהו רוצה לבצע בי הונאת פישינג מתוחכמת הוא לא צריך לשלוח הודעות על נסיך ניגרי גוסס שמבקש לרשום על שמי את רכושו. כל שעליו לעשות זה לפרסם באחת הקבוצות הרלוונטיות "לסוללה בעוטף עזה יש חוסר בסמפי"ק", ולחכות. הוא לא יצטרך לחכות הרבה. אני אגיע. מישהו ידאג לשלוח לי את הקישור. ואני אתקשר לשאול את מפקד הסוללה אם הוא בטוח שהם באמת זקוקים לי, ולא פרסמו מודעת דרושים סתם כי אפשר. ואז הוא ייאנח אנחה עמוקה. "אתה לא מבין עד כמה". ויתחיל לספר על מ"ט שנגרע מהסוללה בגלל פטור רפואי, ועל סמק"ש שהחליט להיות "נפקד" מאז הסבב השני, ועל סמפי"ק שאמא שלו חולה מאוד והוא מוכן לבוא בעיקרון אבל חייב לעשות איתה את הלילות.

אני אאמין לכל מילה שלו. אחרי כמעט שנתיים לחימה, המפי"קים שלנו מתחילים להיסדק. אני מכיר את זה גם מהמפי"ק שלי, בגדוד 439. תשעה יצאנו מהבסיס בצאלים במוצאי שמחת תורה תשפ"ד, כמניין חבורת הטבעת של טולקין. ובדיוק כמותה הלכנו ופחתנו עם כל פיתול בעלילה. לסבב השני הגענו כבר שמונה. ובסבב השלישי נותרנו חמישה. מגרדים לוחמים מחליפים מסוללות אחרות כדי שיתאפשר לנו לצאת הביתה. כך שבסוף שיחת הטלפון עם מפקד הסוללה שהוקפצה אתקשה מאוד לתת תשובה שאינה חיובית. ואארוז שוב את התיק בדרך למזג האוויר המהביל של העוטף, שואל את עצמי אם זה אי פעם ייגמר.

זה מתחיל להיות קשוח. לא אכחיש. יש רגעים בבית שאחריהם לא ברור לי שאחזור. אבל הפעם, בדרך אל השטח פוגש אותי ליאור. איני יודע מה שם המשפחה שלו, או מה מספר הטלפון, אז אולי אחליף לו את השם בשם בדוי. נקרא לו אלי.

״15 שנה״, אלי מספר, ״שאני כבר לא במערך המילואים. ולאורך השנתיים כשקראתי גם את הטורים שלך, וגם של אחרים שמתנדבים מרצונם למילואים, התאמצתי להבין מה מביא אתכם לשם. אתה יודע, 'חשוב' זו לא תשובה מספיק טובה. אדם לא עושה מאמץ כל כך גדול, ובהתמדה כזאת, רק כי זה חשוב. צריך להיות שם משהו שימשוך אותו, שיגרום לו לרצות להישאר. בהתחלה הייתי ציני״, הוא ממשיך, ״אמרתי שבטח כל הדתיים רוצים קצת חופש מהאישה והילדים. אבל עכשיו, כשצה"ל גייס מחדש אנשים מבוגרים, מצאתי את עצמי מסופח, אחרי גיל ארבעים, לפלוגה של בוגרי גולני בלבנון. ואני חייב לומר לך שזה לא פיקניק. בגיל 22 הייתי סבבה עם להיזרק באיזה חור ולהירדם בכל מצב. אבל עכשיו עברתי את הארבעים, והחדר שבו כל רגע מישהו מדליק את האור או מכבה והדלת נטרקת כל הלילה והבחור במיטה שמעליי מתנועע ונוחר, הוא כבר לא מקום בשבילי להירדם בו. אני מרגיש כל השבוע בג'ט לג מתמשך. ולמרות זאת אני לא מצליח להפסיק. מראש הבטחתי שאתן להם רק את יולי־אוגוסט, אבל עכשיו אני שוקל לעשות איתם גם את החגים".

נו, אני שואל, והצלחת להבין מה מושך אותך לשם?

״תראה״, אלי אומר, ״קורה שאנחנו עושים שמונה־שמונה בחמ"ל. משמרות סיוטיות, מורטות עצבים. לא אגיד לך בקול אילו מחשבות רצות לפעמים בראש. אבל אז מגיע רגע החילוף, והבחור שמחליף אותי, גם הוא אפוף קורי שינה, מגיע חמש דקות לפני הזמן. אין דבר כזה שמישהו מאחר להגיע לשמירה. ואם קרה אז הוא יתמלא רגשות אשם ויתנצל אלף פעמים. ותמיד כשמשמרת נופלת על זמן הארוחה, מישהו יגיע להביא לי אוכל או להציע החלפה. ואלה אנשים שאני לא מכיר אותם בכלל. ובטח שהם לא חייבים לי שום דבר. אבל ברור לכולנו שהפרויקט הזה שלנו, ושהוא חשוב, ושהחברים שנמצאים איתנו ואנחנו זה בשר אחד. אין מקום אחר בחברה שלנו שבו הדברים עובדים ככה. ובלי שיטור ובלי פיקוח ובלי ענישה, ברור לך שאתה חייב לתת הכול. אתה יודע שזו אחריות שלך. אני רק מנסה לחשוב איך המדינה שלנו תיראה כשהתחושה הזאת תתחיל לזלוג החוצה, אל האזרחות. אל הכבישים ואל השירות הציבורי ואל משלמי המיסים. ואף על פי שזה קשה לי באמת, וגם למשפחה, אני רוצה להיות חלק מהסיפור הזה. אז כן, נדמה לי שאעשה שם גם את החגים״.