פעם בשבוע, בימי שלישי בלילה, אני נוסע לשכונת ארנונה בירושלים ובא בשערי ישיבת ההסדר החרדית החדשה ״משמר התורה״, ללמד כתיבה יוצרת. מקום מרגש מאוד הישיבה הזאת, והחבר׳ה שם, על אף שהם צעירים בגיל, הם נושאים על גבם שליחות חברתית ראשונה במעלה. נכון, מספרית, עדיין לא מדובר במסה קריטית, ובכל זאת, כל אחד ואחד מבני החבורה הזאת הוא מגדלור של קידוש השם. ככה אני רואה את זה בכל אופן. המוטו של ישיבת משמר התורה הוא ״תורה ואחריות״, ובאופן כללי, צוות הישיבה בראשות הרב דוד לייבל שליט״א והרב בניהו טבילה שליט״א שמים דגש משמעותי על מושג האחריות. גם אחריות אזרחית־חברתית, גם אחריות אישית וגם אחריות תורנית. רוב התלמידים ישתלבו בהמשך ביחידות קרביות למיניהן ומי שהפרופיל שלו לא מאפשר לו תפקיד קרבי יוכשר לאחת מיחידות המודיעין השונות.

בכל מקרה, רציתי לספר הפעם על המפגש שלנו בשבוע שעבר. מדי שבוע אנחנו קוראים יחד איזשהו טקסט - או סיפור קצר או שיר - ואז מדברים עליו קצת, וקוראים אותו שוב, ומנתחים אותו ותוהים על קנקנו ואז כותבים בעקבותיו או בהשראתו. בגדול, האופי של המפגשים האלה הוא מאוד לא סדנאי במובן המקובל. אלה מפגשים שהמטרה שלהם היא יותר הרחבת הדעת והאופקים מאשר תרגילי כתיבה דידקטיים, וחונכות דור העתיד של המשוררים והכותבים. יש בקריאה ובכתיבה גם סגולה מעבר לטכניקה. סגולה של הפלגה. מתחילים כאן ומסיימים אי שם במקום אחר, ואני בתור מנחה, משתדל לתת לרוח להוביל אותנו. לא לקבע את החבר׳ה, לא לקבע את המפגש.

אני לא ממש יודע איך זה עם צעירים ממגזרים אחרים, אבל בקרב צעירים חרדים יש איזו חשדנות בסיסית כלפי תחומי דעת לא תועלתניים. גישת ״מה יוצא לי מזה״ או ״למה זה טוב?״ או ״מה הקטע בלנסות להבין למה התכוון המשורר?״ וכן על זה הדרך. תערובת כזו של חשדנות וציניות. גם אני הייתי בחור צעיר כמוהם אי פעם. אומנם לא למדתי בישיבת הסדר חרדית, כי לא הייתה כזו בזמני, אבל יכול לדמיין את עצמי בגיל 18 תוהה תהיות כאלה של פקפוק בדברים שחשבתי אז למיותרים. בכל אופן, השבוע קראנו יחד שיר של המשורר רועי חסן שנקרא ״שיכון סלע״ ובו הוא מתאר את ילדותו וזיכרונות שונים ממנה. זה שיר חזק מאוד שיש בו גם מעבר בין זמנים, גם תיאורי דמויות ותיאורי מקומות, והוא כתוב מצד אחד בשפה מאוד נגישה, גם לקורא שאינו מיומן בקריאת שירה, ומצד שני יש בו פואטיקה עוצמתית. ושם, באחד הבתים, חסן מתאר דמות מהשכונה ככה: ״וכרמל דוקאס עם האופניים היה היחיד שאכפת לו מהגינה בבלוק, הוא טיפל בה והפך אותה לגן פורח מלבלב כהזיה, בין בטון כללי, קבוצתי, פרטי, אדיש ולא אכפת לי״.

ביקשתי מהחבר׳ה להיזכר לרגע בדמויות מהילדות שלהם. הרי לכל אחד יש אחת כזו לפחות בראש. ובאמת, סבב הזיכרונות היה מרתק. פתאום, אל בית המדרש הירושלמי הקטן נכנסו מספר דמויות שונות ומשונות ונכחו בו לרגע אחד, חולף. זה היה קסם שעבד גם על החבר׳ה הציניים ביותר.

אחר כך בדרך הביתה חשבתי על כרמל דוקאס מהשיר של חסן. יכולתי לראות אותו בעיני רוחי. שקוף, חי בשכונת עוני ומצוקה, ומעביר את השעות המתות בטיפוח גינה בחצר הבלוק. הילד רועי עובר שם, רואה את הגינה, רואה אותו, את כרמל דוקאס, והזיכרון הזה נצרב בו. עשרים או שלושים שנה אחר כך הוא כותב שיר, והשיר הזה נכנס לתוך ספר, והספר הזה מודפס, ומגיע לחנות, ולחנות נכנס בחור וקונה את הספר וקורא בו וזוכר את השיר, ושנים אחר כך מביא אותו למפגש עם כמה בחורי ישיבה שאוטוטו מתגייסים לצבא והם כולם קוראים יחד על כרמל דוקאס ומדמיינים אותו בעיני רוחם ונזכרים בכרמל דוקאס של ילדותם ומי יודע מה איתם היום עם כל הכרמלים האלה, ואם בכלל.

חשבתי שלפעמים חסד יכול לקרות באופן לא מודע. אז נכון, כרמל דוקאס לא יֵדע על המפגש הזה, הוא לא יֵדע שהוא קם לתחייה בלב ובראש של כמה צעירים, אבל הסיפור הקטן שלו לרגע אחד חי מחדש. לרגע אחד כבר לא שקוף. ולרגע הזה יש ערך בעיניי. ערך שגם קשור לאחריות. אני לא יודע אם הרגע הזה נכנס ללב של החבר׳ה הצעירים כמו שהוא נכנס ללב שלי. יכול להיות שהם שכחו מכרמל דוקאס רגע אחרי שהלכתי. אבל אם מישהו מהם, רק אחד, נשאר עם הרגע הזה, עם המשימה הזו לראות את מי ששקוף, את מי שאחר, את מי שנשאר מאחור - היה שווה הכול.