בדרך מהחופשה בדרום עצרנו לאכול בגינת המשחקים של שדה־בוקר. רגעים אחרונים של אוגוסט. רוח נעימה נושבת, ואני בבגדים אזרחיים עומד ומנדנד את הקטנות. רק הנשק התלוי על הכתף מסגיר שעוד מעט אני חוזר לשטח. אבא צעיר מעט יותר ממני עומד שם ומנדנד גם הוא ילדה קטנה. תודה על השירות שלך, הוא אומר, אני לצערי לא עושה מילואים. מפה לשם הוא מספר שהוא עובד כמהנדס במפעל למוצרי מתכת, וחשוב לו לציין שגם הוא תורם בדרכו למאמץ המלחמתי. "נכון הפותחנים שיש לכם במנות הקרב? הפותחנים האלה זה אנחנו". היססתי לרגע. הוא באמת נראה בחור נחמד. אבל הפותחנים הללו גרועים במידה שקשה לתאר. הם היו הסיוט שלנו בימי הטירונות. כשהיינו מקבלים מנת קרב עם שש או שבע קופסאות שימורים, ו־12 דקות לסיים אותן. והחלק הכי מתסכל היה שציפו מאיתנו לעשות זאת עם פותחן שכבר מן הרגע הראשון התחיל להתעקם, ובחצי מהמקרים לקראת קופסת השימורים האחרונה היה נשבר לגמרי.

המשכנו לנדנד קצת את הילדות. מתברר שהוא קרא פעם ספר שכתבתי. אבל אחרי כמה שניות אני כבר מתקשה להתאפק. הפותחנים באמת היו איומים ונוראים. "אתה יודע, הפותחנים שהזכרת קודם, אפשר היה אולי להכניס בהם כמה שיפורים". קיוויתי שהוא יקבל ברוח טובה את הביקורת. לא רציתי כמובן לפגוע בו. אבל הופתעתי כשהוא פשוט חייך אליי חיוך גדול. "תראה", הוא אמר, "אני באופן אישי לא הייתי בצבא. מסיבות רפואיות. אבל כשהתחלתי לעבוד במפעל הזה, וסיפרתי לאחים ולחברים שלי איפה אני עובד, הם מיד אמרו לי שהפותחנים שלנו נשברים מהר יותר ממזלגות חד־פעמיים. לא התעצלתי, ובמשך שבוע עבדתי על תוכנית וביקשתי פגישה עם מנהל המפעל. הראיתי לו איך בלי עלות משמעותית אפשר להוסיף חיזוק קטן פה ועיבוי קטן שם, ונוכל לספק לחיילים שלנו פותחנים שלא יפחדו מקופסאות שימורים. המנהל, שהוא כבר קצת אדם מבוגר, הסתכל בי במבט מעט עייף: 'אתה חושב שאתה הראשון ששם לב שהפותחן הזה דפוק? לפני 20 שנה, כשהתחלנו לעבוד עם צה"ל, ייצרנו גרסה הרבה יותר טובה, שלא נשברת. אבל אז הגיע לפה קצין רפואה ראשי ואמר שהם בבעיה. החיילים שומרים את הפותחן אחרי הארוחה כדי שיהיו להם כמה פותחנים בפעם הבאה. ובינתיים הם שמים אותו באפוד, והוא סופג לכלוך וזיהום וחיידקים, ואז הם פותחים איתו קופסת שימורים נוספת וחוטפים ממנו מחלות. וככה קיבלנו החלטה לבנות פותחן חד־פעמי. זה לא היה פשוט. צריך היה לבנות אותו בצורה מאוד מדויקת כך שיהיה מספיק חזק כדי לפתוח קופסת שימורים ממתכת, אבל מספיק חלש כדי להישבר מיד אחרי הקופסה השישית או השביעית. הפותחן הזה הוא לא פדיחה. הפותחן הזה הוא יצירת אמנות'".

אתה יודע מה הכי מפחיד אותי בלשלוח אותך לישיבה התיכונית? אמרתי למתבגר כמה שעות אחר כך, כשהיינו כבר בתוך הרכב, בנסיעה. זה לא העומס של הלימודים, אני מכיר אותך ויודע שתהיה בסדר. גם חיי הפנימייה לא מטרידים אותי, החבר'ה שם הם בחורים טובים וגם הצוות מעולה. מה שמפחיד אותי זו הידיעה שאתה הולך ללמוד בבית המדרש יחד עם חברותא, שבסבירות גבוהה יהיה בחור נבון ודעתן כמוך, ואתם תפתחו את הגמרא בסדר בוקר ותיתקלו באיזו דעה של תנא או אמורא שתיראה לכם קצת משונה. וכמו שקרה כבר לפעמים, ייפלט לכם מהפה משפט כמו "איזו דעה מוזרה", או "איזה פירוש הזוי". אולי אפילו יוחלף ביניכם איזה חיוך שיש בו שמץ של זלזול או לעג. ואני לא אהיה שם להזכיר לך שלא הכול אתה יודע. שנקודת המבט שלך, וגם שלי, תמיד תהיה חלקית. זה בסדר שמחשבות כאלו יחלפו בך לרגע. גם זה חלק מתהליך ההתבגרות. אבל אני מבקש ממך, דווקא ברגעים כאלה, תזכור את הפותחן של מנות הקרב בצה"ל. תזכור אותו ותתמלא בענווה.