כתבתו של בנימין בראון
שנים רבות אני נהנה ממאמריו המצוינים של פרופ' בראון ומספרו המונומנטלי על החזון איש. בעקבות קריאת מאמרו אני מבין שעם דעותיו הפוליטיות אני פחות מזדהה. בראון מצהיר שבהתאם לתמונת המצב הנוכחית הוא מתכוון שלא להצביע בבחירות הבאות, שכן הבחירה תהיה בין ממשלת הימין הנוכחית שכישלונותיה רבים ובין השמאל, וגם לממשלת אחדות הוא מתנגד. לדעתי, הוא טועה בכמה נקודות.
לבני גנץ, נפתלי בנט, גדעון סער ואחרים יש הרבה פחות אחריות על הכישלונות של השנתיים האחרונות, וגם אין זה נכון להציגם כאנשי שמאל. אם כן, יש אופציה שלישית בבחירות.
ערב יום כיפור תשפ"ד בכיכר דיזינגוף | צילום: תומר נויברג - פלאש 90
בראון מתאר את האופציה השנייה בבחירות כ"תומכי הזמבורות", שרצו למנוע את קיומן של תפילות יום כיפור בתל־אביב. "מפעילי הזמבורות הם אולי מיעוט קטן, תומכי הזמבורות הם בעיה נרחבת בהרבה", הוא כותב, אך אינו מביא שום הוכחה לקביעה הזאת. אין סיבה לראות את עיתון הארץ כמייצג אחוזים גדולים של ישראלים.
הכי מעניין
הכותב מתריע ש"השמאל לא הלך לשום מקום". ואולם מפלגת מרצ לא עברה את אחוז החסימה בבחירות, ומפלגת העבודה קיבלה ארבעה מנדטים. כל זה לפני 7 באוקטובר, שהעביר רבים בעם ימינה.
בראון מזלזל בשתי מטרות אחרות, חשובות מאוד: כניסת החרדים לצה"ל ולשוק העבודה, וריפוי הקרע בעם. אם לא יטופלו, שני הנושאים הללו עלולים להיות גורמים הרסניים למדינת ישראל. הדרך לטפל בהם היא ממשלת אחדות. כדי להקים ממשלה כזאת, יהיה אולי צורך ללחוץ על פוליטיקאים להתגבר על הרתיעה מישיבה בקואליציה עם בנימין נתניהו. לסיכום, בראון מוטרד יותר מדי מהשמאל ופחות מדי מצרכים קריטיים אחרים.
הרב יצחק בלאו הוא מראשי ישיבת "אורייתא" לבני חו"ל בעיר העתיקה בירושלים