1. האמת שלי

את צמד המילים הזה צריך לשים במילון תחת הערך "אוקסימורון". האמת היא מעצם הגדרתה אחת ויחידה. אחד ועוד אחד הם שניים; זו הייתה אמת באלסקה לפני אלף שנה, וזו גם תהיה אמת בטסמניה בעוד אלף שנה. "אמת שלי" היא פשוט שם אחר לשקר. אפשר להתווכח מהי האמת, ואפשר גם לנסח טענות מורכבות בנוגע אליה; אך הביטוי הנואל "האמת שלי" מתיימר לייתר את הדיון. אין על מה להתווכח, כי כל אחד יכול לפנטז כרצונו את "האמת שלו".

2. פתרון שתי המדינות

גם זה אוקסימורון, שנזקיו גלויים יותר לעין. סיוט לא יהפוך לעונג מפנק אם נקדים לו שם עצם מופשט ואופטימי. אם נדבר על "קרירות אוגוסט" לא נפסיק להזיע, ואם נהזה על "אילוף העקרב" לא נפסיק להיעקץ.

3. לצאת מהקופסה

הקלישאה הזו היא הקופסה הכי קופסתית בארסנל הרעיוני של המאמנים ומטיפי היצירתיות. הסיסמה "לצאת מהקופסה" הפכה לאליבי האולטימטיבי לרישול ולעצלות, לבורות ולחובבנות. כמו שאמר לי פעם מחנך מנוסה: "קודם צריך שתהיה קופסה, שאפשר יהיה לצאת ממנה".

4. להטביע חותם

את הסיסמה הכאילו־חינוכית הזו משננים מורים לתלמידיהם כבר בבית הספר היסודי; כאילו הילדים שעדיין לא התחילו להתגלח באמת צריכים או יכולים להטביע חותם בעולם. הסיסמה החינוכית הקלאסית בעולם היהודי אומרת את ההפך הגמור: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך", כלומר – תן לעולם להטביע חותם בך. אחר כך נראה.

5. מרגיש לי

האמת היא שצמד המילים הזה לא באמת שייך לרשימת הביטויים העבריים המעצבנים, כי הוא לא בעברית. אין תרגום מילולי מופרך יותר מאנגלית, מלבד אולי "עושה שכל". בעברית רק בני אדם מרגישים. אני מרגיש, ולא מרגיש לי. לעברית יש קצב משלה, איזה המהום שמתופף במשפטיה, מתחת לסף ההכרה. ביטויים כמו "מרגיש לי" קוטעים את המקצב הפנימי היפה של העברית, כמו חריקת גיר צורמת על לוח ישן.

6. הימין הקיצוני

התקשורת הישראלית נוטה לתאר באופן משונה במקצת את הסקאלה הרעיונית בישראל. בצד אחד נמצא השמאל, ובצד השני – "הימין הקיצוני". אינני יודע מה צריך לחשוב פוליטיקאי כדי שיוגדר "שמאל קיצוני", אבל כנראה לרוב עיתונאֵי ישראל עדיין לא הזדמן לפגוש אדם כזה. עד שיגדירו את השוליים של השמאל הישראלי בתואר "קיצוני", אני מניח למען הסימטריה שגם בימין אין קיצוניים.

7. בכל מחיר

באמת? ממש בכל מחיר? ואם המחיר יהיה הכור בדימונה? ואם הוא יהיה הבן שלך? ואם הוא יהיה אלף נרצחים חפים מפשע – כמו שבאמת היה המחיר של עסקת שליט?

8. מחדל ההסברה

חִשבו על הצד השני של המטבע. האם הפלסטינים הם באמת שועלי הסברה ערמומיים, יעילים ונחושים, כפי שמציירת אותם התקשורת הישראלית? איך העם הפלסטיני, שלא מצטיין בשום תחום אחר, שמביא על עצמו באופן עקבי רק כישלונות ואסונות, מגלה פתאום יכולות על־אנושיות דווקא בתחום ההסברה? נראה שהתשובה פשוטה: כיוון שרוב העולם שונא יהודים, קל מאוד להסביר לו שהיהודים הם השטן, וכמעט בלתי אפשרי להסביר לו שהם הקורבנות.

מן הסתם בכל זאת היינו יכולים לעשות עבודה טובה יותר בתחום הזה. אבל הסופר אפטון סינקלייר אמר פעם שקשה מאוד לגרום לאדם להבין משהו כאשר משכורתו תלויה בכך שלא יבין אותו. על דרך זו נאמר שקשה מאוד להסביר לאדם משהו כאשר האנטישמיות המושרשת שלו תלויה בכך שיתעלם מההסברה הזו.

9. האויב מורתע

פעם כולנו האמנו בזה; אחרי טבח שמיני עצרת חייבים למחוק את הביטוי הזה מהלקסיקון. לא משום שאויב מסוים אינו מורתע ברגע זה, אלא משום שלמדנו בדרך הקשה שאין לנו שום מושג על המורתעוּת של אויבינו – וגם לא יכול להיות לנו. אף אחד מאיתנו איננו בוחן כליות ולב, וממילא הפסיכולוגיה האנושית פריכה ונזילה ומוּעדת לשינויים בכל רגע. כל עוד האויב יכול לפגוע בנו אנוּשוֹת, אנחנו חייבים להניח שהוא ינסה לעשות זאת. האויב לא צריך להיות מורתע, אלא מובס.

10. תחושת ביטחון

גנרלים יקרים, אתם לא פסיכולוגים ולא עובדים סוציאליים. תפסיקו להתעסק בתחושות – לא באלו של האויב, וגם לא באלו שלנו. אל תיתנו לנו "תחושת ביטחון"; תנו לנו ביטחון.