אני יושבת כבר הרבה יותר מדי זמן מול הדף הריק, למרות שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה לכתוב.

אולי כי קשה לי לכתוב את זה. אולי כי אני מרגישה שזה בעצם לא כזה ביג דיל. אולי כי זה כל כך חלק ממני, שאני לא מרגישה שזה עניין לשתף בו את כולם. ואולי אני פשוט פוחדת לכתוב את זה פה שחור על גבי לבן ולראות שזה אכן קרה, שזו אכן המציאות.

אל תדאגו, זאת מציאות טובה כמובן, אפילו טובה מאוד. אבל היא עדיין מגיעה עם צביטה קטנה ודרמה גדולה.

טוב, כבר התחלתי, אז אפשר לקחת נשימה ופשוט לכתוב את זה.

אושי עזבה את חוות־גלעד.

ככה פשוט. אושי, שהייתה פה איתנו בשמונה השנים האחרונות, התחילה את שנת הלימודים הנוכחית במקום אחר. ולראשונה מאז היא הגיעה אלינו אי אז בחורף העצוב של תשע"ח, היא לא גרה בקרוון הצמוד לביתי.

אני מרגישה שלי ולמי שמכיר אותי ואותנו, המידע שכתבתי פה מספיק בהחלט כדי להבין את גודל הדרמה. אבל לקורא הפשוט המעלעל עכשיו בדפי העיתון חסרים קצת הסברי רקע ואירועי הפרקים הקודמים.

אז נתחיל בהתחלה.

אושי הגיעה אליי כשהייתי אסופת חלקיקים שבורים על רצפת סלון הבית שלנו, פחות משבוע אחרי שרזיאל נרצח. הייתי ילדה אומללה וכאובה עם שישה ילדים מלאי מרץ, שהקטן שבהם עוד לא בן שנה.

כשאני אומרת שהייתי אומללה וכאובה זה כמובן בפרספקטיבה של זמן, כי בתקופה ההיא עשיתי הכול כדי להראות לעולם ואולי גם לי שאני לא נשברת. שהכול סבבה, שאני והילדים נהיה בסדר ואפילו יותר מזה. השקעתי את מרב האנרגיה שלי בתדמית הזאת, עד כמה שאפשר.

אתם בטח יכולים להעלות על דעתכם מה היו ההשלכות למאמץ הזה בתוך הבית. נכון מאוד. אפס תפקוד.

ולתוך המציאות הזאת נכנסה אושי. רבות סיפרתי וכתבתי עליה, והלוואי שהיא הייתה מרשה לי לכתוב יותר. אבל בגדול אם נסכם את הימים ההם ואלו שבאו אחריהם, אושי הגיעה אלינו כדי להיות לי ולבית שלי בעיקר זוג ידיים שהיו חסרות כאן בגלל הרצח של רזיאל. בלעדיו בקושי נותרו ידיי שלי, שגם הן קצת פחות עמדו בעומס. או נכון יותר הותירו את החלל פנוי לגמרי.

מיד לעניינים

בערב הראשון לבואה, בחורה צעירה ושקטה מאוד (ככה היה בהתחלה, מבטיחה), ישבתי אני על הספה ובהיתי בקיר. סביבי היו כל ששת הילדים, אחרי איזו פעילות ערב ולפני השכבה לשינה שמישהו היה צריך לעשות. היא נכנסה מיד לעניינים: אספה לידיה את בניהו, שהיה תינוק קטן, והתחילה, תוך שהיא מנסה לסדר את הבלגן הנוראי ששרר בבית בימים ההם, לכוון את כולם לשינה.

אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הזו, מלבד המון בהייה בקירות, חוסר ריכוז משווע ורק רצון לעוף מהבית ולברוח, לא חשוב לאן.

יש זיכרון אחד מהלילה ההוא שלא יוצא לי מהראש, זיכרון חי ומוחשי מאוד. אני עדיין על הספה, מתנערת מאיזה ניתוק כבד שנחת עליי - ומה שמחזיר אותי למציאות הוא השקט בבית. שקט נעים וקולות נשימה סדורים של ילדים ישנים. ובתוך השקט הזה שמעתי נעימה שקטה, עדינה ויפהפייה בוקעת מחדר הילדים.

בקול עדין, מעט צרוד ורועד, אושי שרה להם ניגון חסידי עתיק. "פרוק ית ענך מפום ארייוותא" היא שרה להם, והעיניים שלי נעצמו. מתמסרות לקול העצוב המרגיע שלה, נותנות לי רשות לפרוק.

עברו השנים, גדלו הילדים, ובכל הזמן הזה היא הייתה פה עם כל החיות שבה. עם כל הנוכחות האנרגטית שלה (אוהו, איזה אנרגיות!), עם כל המשמעת והחינוך לסדר וארגון שהיא הנחילה פה בכולנו, ועם כל הדאגה האינסופית שלה לילדים, לי, לבית ואפילו ליישוב כולו. אושי הפכה לאיבר נוסף, לחלק בלתי נפרד מאתנו.

השבוע היא עזבה. ארזה את דירתה הקטנה פה בחווה ועברה לשליחות הבאה שלה, למקום הבא, שבו תוכל להמשיך לגדול ולגדל את סביבתה באור המיוחד שלה.

אני עדיין לא מעכלת. ולדעתי גם אף אחד אחר ביישוב.

אושי, שתרומתה בשנים האלו לא נמדדה רק בתפקיד השימושי שלה בבית משפחת שבח אלא כחברה פעילה ומשפיעה ביישוב כולו ובמגוון רחב של תחומים, נמצאת עכשיו במרחק של כמעט שעתיים נסיעה.

אני יודעת שבעוד כמה חודשים אני אתפוס באופן קצת יותר מוחשי את העובדה המטלטלת הזו, אבל גם אז, כמו עכשיו, יהיה לכולנו ברור שמעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה פה פרידה. שהקשר שנבנה בין הסדקים של חיינו הפך לבטון יצוק וקשיח שאני מתקשה להאמין שאי פעם מישהו או משהו יצליח לפרק אותו.

אז בואו נעמיד פנים כאילו לא נרשמה פה שום דרמה מטלטלת, כלום לא קרה, פשוט כלום. אושי בסך הכול העתיקה את מקום מגוריה קצת יותר רחוק ממה שהיינו רגילים, וחוץ מזה הכול כרגיל. נכון?

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il