בשבוע שעבר, בערב ראש חודש אלול, קפצנו לבקר את הוריי. אמא שלי הכינה ארוחת המבורגרים משוכללת במיוחד עבור הילדים שחוזרים למסגרות ואנחנו שמחנו מאוד לסיים ככה את החופש הארוך, המתיש והטוב. ההורים שלי גרים בפאתי שכונת בית וגן הירושלמית מול מה שהיה פעם הקמפוס הענק של קריית נוער וכיום מאכלס את ישיבת ״נתיבות חכמה״ המכונה בפי כול ישיבת ״וולפסון״. כשהגענו עם המכונית שלנו לפתח הבניין הבחנתי בתכונה רבתי במדרכה שממול, סביב פתח הישיבה. עשרות בחורים באו והלכו במהירות. עלו במדרגות, פתחו דלתות, סחבו מזוודות ומזרנים, החזיקו תחת חיקם גמרות גדולות וקובצי מפרשים עבי כרס, הציתו סיגריות זולות, נופפו לשלום למי שזה עתה הגיע, תלו כובעים וחליפות על קולבים ונפרדו מהוריהם בכניסה. ערב פתיחת הזמן. ערב פתיחת זמן אלול. ואני, תוך כדי שהעברתי את עלמה מהבוסטר לעגלה, ותוך כדי שעזרתי לעקיבא לחפש את הכדור הקטן שהתגלגל לו אל מתחת לכיסא המכונית, ותוך כדי הפלאפון שבדיוק צלצל, ותוך כדי המחשבות המפוזרות על הטור שאני צריך לכתוב ועל המייל שעוד לא עניתי ועל הפגישה שתתקיים מחר ועל האוויר שצריך למלא בגלגל, תוך כדי כל אלה, הסתכלתי מזווית העין על התכונה בפתח ישיבת וולפסון. תכונה שאני זוכר כל כך טוב. מכיר כל כך טוב. תכונה שהיא קרובה לי ורחוקה ממני בו זמנית. אלול.

החודש המאוד יהודי הזה. זה שתחילתו עוד מהולה בחופשת הקיץ, כשגרגרי החול של הים עוד ממלאים את הפינות, וסיומו בשעת בין ערביים בבית הכנסת הריחני, בבגדי חג מגוהצים, רגע לפני השנה החדשה. יחסים ארוכים ומפותלים יש לי עם חודש אלול. באופן די קבוע אני חווה אותו כחודש מוזר. דחוס, אינטנסיבי, שבו שגרה ואי־שגרה משמשים בערבוביה. אני חושב שזה קשור הרבה בחוויית הישיבה שלי בחודש הזה. אני לא בטוח שאני רוצה להשתמש במילים גדולות וקשות כמו טראומה או שריטה או פצע. בטח לא בזמן כזה. אבל כן לומר שהיה משהו מאוד לחוץ ומאוד תובעני ומאוד קשוח בחודש אלול בשנות נעוריי, והמשהו הזה לא ממש עבר עד היום. אני זוכר איך בית המדרש היה רועש וגועש והומה ברתחא דאורייתא ובשוליו היו גם כאלה שלא מצאו מקום לשבת. וכאלה שלא מצאו חברותא ללמוד איתה. וכאלה שלא הספיקו לעלות על הרכבת של הסוגיה ונותרו מאחור תוהים ומגמגמים. גם לי זה קרה לא פעם ואני די בטוח שכל בחור ישיבה חווה אי פעם את ההרגשה הזו באלול. הרגשה שהרכבת המהירה יצאה לדרך ואופס, לא הספקת לעלות, או שעלית ברגע האחרון, ואתה מתנשף, מזיע, טרוד והמזוודה שלך נשארה מיותמת על הרציף. ומאז, בכל שנה יש לי את הרגע הזה שבו אני מרגיש את האלול סוגר עליי. רגע שבו אני מרגיש שהמלך בשדה ואני אי שם כלוא במרוץ של העיר המפויחת. קול השופר שבוקע מאינספור בתי הכנסת של נחלאות מהדהד עד לחלון חדר השינה שלנו ומדגיש לי את הריחוק שלי מהרגע, מהזמן. המון העם שעולים לרגל מכל קצוות הארץ לומר סליחות בירושלים ועוצרים בשכונה שלנו למיץ אתרוגים ועראייס רק גורמים לי להתגעגע לחורף. אם מישהו היה שואל אותי מה דעתי על אלול סביר להניח שהייתי מבקש לעבור לשאלה הבאה, וגם את זה לא אהבתי בעצמי! הרי אף אחד לא רוצה להיות יהודי כזה שיש לו בעיות עם אלול.

ואולי זה בכלל לא קשור לישיבה, כל הדבר הזה. אולי הישיבה היא רק משל לחיים עצמם. ובחיים עצמם קורה שהדברים קורים. ולפעמים אנחנו מספיקים לתפוס את הרגע ולהיות בו ולפעמים הוא חומק בתוך האוטוסטרדה של השגרה. של הקיום. של היומיום. ובכלל, נוכחות זו חתיכת דבר. לאחרונה אני חושב הרבה על נוכחות. על הניסיון - הלפעמים נואש הזה - להיות ולו לרגע. בפשטות. בעיניים פקוחות. בלב פתוח. וזה כל כך קשה. וואו. לא רק באלול, גם לאורך השנה כולה.

וככה, עם כל המחשבות האלה עלינו במעלית אל בית הוריי. ריח ההמבורגר מילא את הקומה. אמא שלי, שיש לה חוש אסתטי משובח במיוחד, ערכה בר מגניב כזה לילדים עם ירקות חתוכים ופרוסות מלפפון חמוץ וצ׳יפס תוצרת בית ורטבים שווים ולחמניות עגולות. ואני הסתכלתי לרגע על עקיבא שלי שעלה השבוע לכיתה ב׳, ראיתי את העיניים הבורקות שלו בשמחת ההמבורגר הפשוטה, הנוכחת. בלי תסביכים, בלי חרדות. חשבתי על זה שכמו שהמבורגר הוא לפעמים רק המבורגר ככה גם אלול הוא לפעמים רק אלול וסליחות הן לפעמים פשוט סליחות, ואם חושבים על זה ככה, יש מצב לתפוס את הרכבת בכל מקום ובכל זמן.