למרות הצלחותיו הפוליטיות המובהקות של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', מפלגת "הציונות הדתית" ממשיכה להתנדנד סביב אחוז החסימה. רוב הציבור הסרוג מזדהה עם הבנייה חסרת התקדים שסמוטריץ' מוביל ביהודה ושומרון, וגם עם המדיניות הביטחונית שלו – הן בנושא עזה והן בסוגיית החטופים. אם כן, מדוע מפלגתו לא מצליחה לסחוף אליה את הציבור הציוני־דתי שהיא מתיימרת לייצג?

זה לא רק ההכרח הפוליטי של סמוטריץ' לתמוך בהשתמטות החרדית, עניין שרוב הציבור הדתי לא מוכן לקבל; ישנה סיבה עמוקה יותר לכך, וכדי לעמוד עליה כדאי לחזור לרגע לכתבה המאלפת שעשה כאן עמיתנו חגי סגל על נפתלי בנט לפני כחודש, שכן ניתן ללמוד ממנה לא רק על בנט עצמו אלא גם על הפוליטיקה הציונית־דתית בכלל ועל זו החרד"לית בפרט.

סגל נכח בזמנו בפגישה שקדמה להודעת הפרישה של בנט ושקד מ"הבית היהודי" ולהקמת "הימין החדש", פגישה שתיאר בפרוטרוט בכתבתו. לדבריו, הפרישה הזו לא הפתיעה את בכירי האגף החרד"לי בבית היהודי ואת רבניו. "הוקל להם כשבנט עזב", כתב. סגל נקט לשון המעטה, שכן יותר משבנט עזב, הרבנים הראו לו את הדלת. זהו גם התיאור המדויק של ההתנהלות החרד"לית לאורך כל הדרך מאז הופיע בנט בשמי הפוליטיקה הדתית־לאומית.

רבני ישיבת "הר המור" רדפו את בנט כבר מהרגע הראשון. מסע התעמולה שלהם עבד היטב והחל להתפשט אט־אט גם לשאר רבני האגף החרד"לי שאף פעם לא התלהבו ממנו. מה יש בבנט שעורר כל כך הרבה התנגדות אצל ראשי הציבור החרד"לי ורבניו? לא, זה לא החשד שהוא מתכוון להשתמש ב"בית היהודי" כקרש קפיצה ולזרוק אותו בבוא הזמן. גם לא אישיותו המזגזגת והבלתי אמינה, לטעמם. אלה היו רק התירוצים. גם אם נניח לצורך הדיון שהם צדקו בשתי הנקודות הללו לגביו, הייתה סיבה עמוקה יותר לדחייה החרד"לית, והיא הייתה מתרחשת בכל מקרה, גם לו היה בנט מנהיג מסדר הגודל של בן־גוריון.

"בנט מאיים עליי", אמר לי בזמנו אחד הרבנים החרד"לים המקורבים לשר בצלאל סמוטריץ'. העולם החרד"לי מעולם לא הצליח לעכל את בנט, והוא היה מבחינתו תמיד נטע זר ומאיים. בנט עשוי מחומרים שונים לחלוטין מהתבנית של הרבנים החרד"לים ותלמידיהם. הוא שאף מאז ומעולם להנהגה, דבר שזר ואפילו מאוס בעיניהם. הוא בא מתחומי ההייטק והכלכלה הישראלית ולא מבית המדרש. הפתיחות שלו, הכלל־ישראליות שלו, היכולת שלו שלא לשפוט יהודי לפי אורך השרוול והציציות, "החפיפניקיות" ההלכתית שלו – כל אלה מבחינתם הם איום על עולמם. לא זו הדמות שהם רצו שתלמידיהם ילכו לאורה לדברי אותו רב.

גם בהמשך, כשבנט הקים ממשלה, ניכר עד כמה שאיפתו מעולם לא הייתה שאיפתם. הרבנים החרד"לים היו יכולים לסייע בידו, לתמוך ולהדריך אותו, ולהשתמש בשאיפתו להנהגה כדי להביא בשורה אמונית לעם ישראל. הם היו יכולים להצטרף אליו לממשלה שהקים, ולהביא לעם ישראל חידוש אמיתי והיסטורי: ממשלה שמונהגת על ידי הציונות הדתית ברוחו של הרב קוק. חשוב לזכור שההליכה של בנט עם מנסור עבאס לא הייתה הסיבה לכך שהחרד"לים לא הצטרפו לבנט אלא התוצאה מכך.

אבל הרבנים החרד"לים, כמו גם סמוטריץ' מייצגם הפוליטי הנאמן, מעולם לא חיפשו את המלוכה. לא ההנהגה הפוליטית של כלל ישראל בראש דאגתם אלא שמירת מסורת ישראל ורוח ההלכה, חוט השדרה של עם ישראל. כמו החרדים בזמנם, גם הם מקבלים על עצמם את תפקיד "נטורי קרתא", אך הם שומרים על המסורת וההלכה במצבה המתקדם, כשהיא כוללת את ערכי האקטיביזם הציוני ואת תורתו של הראי"ה קוק. כן, אפילו רוחו הגדולה והרחבה של הרב קוק הפכה זה מכבר למסורת תורנית, וגם היא מחייבת צמצום, הסתגרות, בדלנות ושמירה.

זהו תפקיד חשוב מאין כמוהו, אבל התמיכה הציבורית בו תישאר מצומצמת. רוב הציבור הסרוג שואף למקום אחר. הוא חש צורך להתחבר לעם ישראל כולו, להיות חלק מרקמת הגוף החי ולא רק חוט השדרה שלו. אולי הוא לא תומך בנפתלי בנט, אבל בהחלט מזדהה עם האוריינטציה הכלל־ישראלית שלו.