כאשר נבחרתי לכנסת, התרגשתי מהתחושה שאני נכנסת לבית הדמוקרטיה הישראלית - המקום שבו אמור להתנהל השיח הציבורי, שבו נבחרי הציבור מביאים את קולם של האזרחים ושבו הממשלה נבחנת ומפוקחת. במהלך כהונתי כחברת כנסת נחשפתי לעומק הפער שבין הדמוקרטיה הישראלית כפי שדמיינתי לבין הדרך שבה היא מתפקדת בפועל.
הכנסת, שאמורה להיות הריבון המחוקק והמפקח, בעלת יכולת ההשפעה החשובה ביותר במדינה, נחלשה בהדרגה לאורך זמן לא רב והגיעה למעמד של חותמת גומי כמי שעושה את דבר הממשלה. לא מדובר רק בתחושה אישית; זהו דפוס מבני.
עוד כתבות בנושא
בפועל, חברי הכנסת, גם אלה שהגיעו עם כוונות טובות ורצון אמיתי להשפיע, אינם מצביעים לפי מצפונם או תפיסת עולמם, אלא לפי ההנחיות שמגיעות מהקואליציה והממשלה. ישיבה בוועדות, דיונים במליאה, ניסיונות השכנוע שכל כך מאפיינים דמוקרטיה תוססת, כולם מתנקזים בסופו של דבר ל"הרמת יד" בהתאם להוראות שהוכתבו מראש על ידי הראש.
הכי מעניין
אני זוכרת היטב את הפעמים שבהן ניסיתי להביע הסתייגות או להציע שינוי מינורי בחוק. מהר מאוד הובהר לי שחברת קואליציה לא מצביעה נגד עמדת הממשלה. ברגע שהשר או ראש הקואליציה קבעו את עמדתם - המשחק נגמר. גם אם החוק היה בעייתי, גם אם ידעתי שהוא עלול לפגוע בציבור ששלח אותי, נאסר עליי להצביע אחרת. ברוב המקרים לא הייתה זו אפילו בקשה; זו הייתה דרישה חד-משמעית.
כך נוצר מצב פרדוקסלי: הכנסת שאמורה לפקח על הממשלה, כפופה לה לחלוטין. חברי הכנסת נתפסים כשליחי המפלגה או השרים ולא כשליחי הציבור.
התוצאה היא פגיעה אנושה באמון הציבור, ומעבר לכך, החלשת היסוד הדמוקרטי של המדינה. כאשר הכנסת אינה עצמאית, הרשות המחוקקת מאבדת את ייעודה והופכת לחותמת גומי.
יש דרכים להשיב לכנסת את כבודה: ראשית, יש להגביל את המשמעת הקואליציונית ולאפשר חופש הצבעה בנושאים שאינם גורליים לממשלה.
שנית, יש לחזק את סמכויות הוועדות ולאפשר להן לשנות מהותית חוקים עוד לפני ההצבעות במליאה.
שלישית, יש לשקול את שינוי שיטת הבחירות כך שמרבית חברי הכנסת יבחרו בפריימריז וחלקם ייבחרו ישירות על ידי אזורים גיאוגרפיים ויהיו מחויבים קודם כול לבוחריהם.
בנוסף, יש להעניק לוועדות חקירה פרלמנטריות שיניים אמיתיות, כאלו שיש בסמכותן להמליץ על הדחה או העמדה לדין של נבחרי ציבור שכשלו, לחייב הופעה תכופה יותר של שרים בכנסת, ולהגביר את השקיפות – כך שהציבור יוכל לעקוב אחר אופן ההצבעה והנוכחות של כל נבחר ונבחר. צעדים אלו יחזקו את הפיקוח, יחזירו אמון ויגרמו לחברי הכנסת להיות שוב נאמני הציבור ולא רק נאמני הממשלה.
בתור מי שהייתה בפנים וראתה את המנגנון מקרוב, אני יכולה לומר בביטחון שכל עוד הכנסת תישאר שבויה בידי הממשלה, נפגע לא רק בכוחה של הכנסת – אלא בלב ליבה של הדמוקרטיה הישראלית.
אבל אם נעז לשנות, הכנסת עוד יכולה לשוב ולהיות הבית האמיתי של הדמוקרטיה.