בשבוע שעבר ביליתי ערב אחרי ערב, כמעט בלי תכנון מוקדם, בשני אירועי תרבות ישראליים שכל קשר ביניהם מקרי לחלוטין. יש שיגידו מזרח ומערב, יש שיקבלו סחרחורת רק מהאפשרות להיות בשניהם באותו גלגול חיים.

ביום רביעי צפיתי בלהיט הקולנועי הגדול של הקיץ, שאולי יוכתר בקרוב בתור הלהיט הגדול של הקולנוע הישראלי לדורותיו: "לשחרר את שולי סאן" של שלישיית "מה קשור". למחרת בערב כבר ישבתי באולם תיאטרון גבעתיים, סביבי אנשים שכנראה לא שמעו על "מה קשור" מעולם – גם על השלישייה הקומית וגם על הביטוי – במופע החדש של ג'קי לוי וערן צנחני, "נאמן למקור". אחרי "בול בפוני" המצליח, הצמד הזה, כפרה עליו, משיק בימים אלה עוד שואו מוזיקלי משוגע של הומור יהודי־ישראלי, כשהפעם ההתמקדות היא ביחסה של המוזיקה הישראלית לדורותיה לספר הספרים.

על פניו, קשה לדמיין שתי חוויות רחוקות יותר זו מזו. הסרט הוא חגיגה גרוטסקית של קריקטורות, מבטא תימני מוזר וקורע מצחוק, סלפסטיק, וגם כמה רגעים מטומטמים במיוחד – לגמרי במודע. המופע של לוי וצנחני מלא במוזיקה ישראלית משובחת של פעם, בהמון סאבטקסט, ברעיונות גאוניים ובקריצות חכמות לעולם היהודי ולחיים המודרניים. "מה קשור" פונים לבטן ולצחוק, אבל ג'קי וצנחני מתיישבים עמוק באזורי הלב והמחשבה, בלי לוותר על ההומור. והנה, כפתור ופרח, מאוד נהניתי משניהם.

בקלות רבה אפשר להפוך את החוויה שלי לאנלוגיה מעייפת על "שתי מדינות ישראל". אנחנו הרי חיים במציאות שבה נדמה שכל ויכוח – מהפוליטי, דרך החברתי ועד התרבותי – הופך לקרב שבו כל צד מתבצר בעמדותיו. יש "ישראל של שולי סאן" על הצבעוניות, הפשטות והשפה הישירה והבוטה שלה ויש "ישראל של ג'קי", המבקשת לבדר אבל גם לנסח עומק תרבותי וקישור בלתי אמצעי למקורות היהודיים. מי שמביט מן הצד יכול לחשוב שאלה שתי ישויות זרות זו לזו, שאין ביניהן חפיפה או מגע. התרבות הישראלית, לכאורה, קרועה לשניים: זו שמחפשת בידור קליל והזדהות מיידית, וזו שמבקשת משמעות, מחשבה והשראה.

שני האירועים הללו לימדו אותי דווקא לקח הפוך. מה שמצאתי בשניהם לא היה פער אלא חיבור. הרי גם בסרט של "מה קשור" וגם ב"נאמן למקור", המטרה הסופית הייתה זהה – לאפשר לנו, הקהל, לנשום לרגע. לצאת מתוך שגרת היום, להתנתק מהחדשות ומהדאגות, לתת למישהו מוכשר קצת יותר מאיתנו לפנק אותנו בשעה וחצי של קורת רוח. וקורת הרוח הזו יכולה לבוא בדמות מזוזה ניידת שסוחבת חבורת מה קשור ברחבי טוקיו, מצמידים אותה למשקוף דלת אקראית, מנשקים ואז מסירים; או בדמות פרשנות של ג'קי לוי למדרש שעוסק בדו־שיח מעורר תמיהה בין נוח לעורב בתיבה.

הומור, עממי וישיר או מתוחכם ושנון, הוא עדיין צורך אנושי בסיסי. כולנו זקוקים לו. כולנו צמאים לרגעים שבהם מותר פשוט לצחוק. ואם חושבים על זה לעומק, גם התכנים עצמם מנוגדים פחות משנדמה. גם אם דמויות הסרט מוגזמות וקומיות, הן מבוססות על דמויות שאנחנו מכירים מהחיים – שכנים, קרובי משפחה, אולי אפילו אנחנו עצמנו ברגעים של שטות. ולוי וצנחני, גם כשהם מצטטים מדרש או דנים בפרשנות מקראית לשיר של כוורת, עושים זאת מתוך אותו הרצון להאיר את המציאות שלנו מזווית מחויכת.

אנחנו רגילים לשמוע ולהשמיע שהחברה הישראלית מפולגת, קרועה. הביטויים האלה הפכו כבר לקלישאות. פוליטיקאים, עיתונאים ומי לא נוהגים להציג אותנו כחבורה של מחנות נפרדים, שכל אחד מהם חי בבועה שלו: דתיים מול חילונים, מזרחים מול אשכנזים, פריפריה מול מרכז, ימין מול שמאל. אבל האמת היא שלצד ההבדלים, שאין סיבה או צורך לטשטש, יש גם מכנה משותף רחב. כולנו (אוקיי, כמעט כולנו) גדלנו על אותם שירי ילדות, על אותו ריח של פלאפל בתחנה המרכזית, על אותן בדיחות שחוזרות סביב שולחן השבת או סביב מדורת יום העצמאות. וכמובן, סבא של כולנו באמת היה רב. הישראליות מורכבת מכל הרבדים האלה גם יחד, ולמרות מה שלפעמים אנחנו רואים בהסתכלות הצרה של היומיום, היא מחזיקה מעמד דווקא משום שהיא יודעת להכיל סתירות.

היכולת של הישראלים ליהנות גם מבדיחה פשוטה וגם ממשחק לשוני־מדרשי שהגיע לשיר של מתי כספי או דני סנדרסון, גם מסרט עמוס בהבלים (אבל שלנו) וגם ממופע של פרשנות חכמה - היכולת הזאת אינה סתירה, היא מתנה. היא מוכיחה שאנחנו לא שבטים זרים אלא משפחה גדולה ורבת פנים.

את "לשחרר את שולי סאן" כבר ראו בקולנוע יותר ממיליון ישראלים. זה נתון פסיכי, ושאפו לכל העוסקים במלאכה. את המופעים של ג'קי לוי וערן צנחני ראו קצת פחות אנשים, וזה בסדר גמור. אבל למרות מה שהמגירה החברתית שאליה הכניסו אתכם או הכנסתם את עצמכם מכתיבה, אני מפציר בכם לא לפספס את הישראליות המתפרצת משני אירועי התרבות האלה. מובן שיש עוד הרבה מופעים ואירועי תרבות שהיו יכולים להיכנס לטור הזה במקום הסרט והמופע המדוברים, אבל מה לעשות שאלה השניים שצפיתי בהם בשבוע שעבר.

כך או כך, צאו מהקופסה. קנו כרטיס להופעה, לסרט, למיצג או למיצב שלא בהכרח תואמים את מה שמצופה מכם. אתם עשויים לחזור מהאירוע הזה עם תובנות חדשות, סיפור חדש לספר לחבריכם ובני משפחותיכם, והכי חשוב – עם חיוך גדול על הפנים.