בשבוע האחרון קרה דבר מוזר. כמה וכמה צעירים ״חרדים״ הופיעו יום אחרי יום בכתבות טלוויזיה, בפאנלים באולפנים ובסרטונים ויראליים ברשתות החברתיות ושטחו את ״משנתם״. אני משתמש במירכאות כבר פעמיים ומתאר לעצמי שברור למה. החבר׳ה החצופים האלה הופיעו בפנים גלויות, בעזות מצח ובשם מלא והצהירו קבל עם ועולם כי אף שהם אינם בחורי ישיבה שלומדים בישיבה יום שלם - נהפוך הוא, הם עובדים ומטיילים ונהנים ומרכיבים משקפי שמש של סיימון לבייב - בכל זאת הם לא מעוניינים להתגייס לצבא. הצבא ״מפריע״ להם בשגרת חייהם. ככה הם אמרו. ולא, זו לא בדיחה. זה לא מערכון של ארץ נהדרת. מדובר בחבורת שבאבניקים מהוקצעים שהסבירו את עצמם בכל מיני הסברים עקומים, שחררו אמירות מנותקות והפגינו אטימות איומה בכל מה שקשור למצב העם והארץ. הדבר העצוב ביותר היה לראות שהם מאמינים לעצמם. שהם לא מדברים מהשפה ולחוץ. חוסר המודעות שלהם הוא כל כך מושרש, כל כך עמוק וכל כך הזוי, שזה היה ממש קשה לצפייה. עבורי בכל אופן.

אני מניח שרוב הקוראים נתקלו פה ושם באחד ממופעי השחץ האלה שלמרבה הצער פשטו כאש בשדה קוצים ולא בקטע טוב, אז אין טעם לחזור על הדברים. ובכל זאת, במשך השבוע טרדה את מנוחתי עצם קיומו של פרץ הראיונות התמוה הזה. הלכתי ובאתי ושאלתי את עצמי - מאין צצו פתאום כל החבר׳ה האלה? מי קרא להם? משהו בבליץ הזה היה חשוד בעיניי. לא תמים. לא אקראי. הטייפ הזה של בחורי ישיבה לשעבר מוכר היטב ואף נפוץ. חבר׳ה שכבר רחוקים מרחק רב מאורח חיים חרדי ועדיין שומרים על איזו זהות חיצונית מדומה, שנובעת או מחוסר אומץ לחצות את קווי המגזר ולחזור בשאלה או מחוסר מוטיבציה לשלם את המחירים של עזיבת המגזר או טכנית כדי לשמור על כבוד המשפחה, שידוכי האחים הנוספים וכדומה, או סתם כדי לקבל דיחוי משירות צבאי באצטלה של בחור ישיבה סוג ג׳. כך או כך, טיפוסים מעין אלה תמיד שמרו על פרופיל נמוך בכל מה שקשור לחשיפה תקשורתית. במשך השנים, כתבי טלוויזיה שרצו לצלם כתבות מגזין שעוסקות בהשתמטות של בחורי ישיבה חרדים מהצבא היו עולים בדרך כלל לישיבות הדגל. חברון, מיר ופוניבז׳, תופסים שם כמה חבר׳ה ומדברים איתם. ולא ששם לא התרחשו ״פיגועי״ הסברה למיניהם, ובכל זאת - עצם זה שהמרואיינים הצעירים סמוקי הלחיים וחדורי "ההשקפה הטהורה״ מילאו את תפקידם הצפוי בהצגה הישראלית המתמשכת הזו של דיחוי משירות צבאי על בסיס הצהרת ״תורתו אומנותו״ - היה עוד איכשהו ברור. אפשר היה לא להסכים כמובן, אפשר היה לחלוק, להתווכח על צדקת הדרך, להתרגז ולכעוס, במיוחד בתקופה הזו שאחרי 7 באוקטובר, אבל הניחוח האידיאולוגי עוד נישא באוויר.

אבל השבוע נחצו הקווים. התברר שזו כבר לא מחלוקת אידיאולוגית אלא הפקרות מוחלטת ומבישה. נכון, את מה שאמרו השבוע השבאבניקים באולפנים כבר שמענו בעבר מרבנים, מבחרי כנסת ומעסקנים למיניהם. אני לתומי חשבתי שהאמירות האלה נועדו לסמן גבולות גזרה ושבחדרי חדרים, כל רב חרדי וכל עסקן חרדי יודה שצעירים שלא לומדים צריכים להתגייס, כל שכן צעירים נהנתנים כמו אלה שהכרנו באולפנים השונים. אך כנראה התבדיתי, למרבה הצער.

ואני רוצה לסיים בנימה אישית. בשנת 2015 עזבתי את הישיבה וחיפשתי את עצמי במשך כמה חודשים. מצאתי בית מדרש אחר בירושלים ללמוד בו, מצאתי עבודה בתור מדריך בישיבה תיכונית חרדית והתפללתי לשידוך. בנוסף, היה לי ברור שאני, את ״כתם״ ההשתמטות שלי לא סוחב עוד יום אחד אפילו. אלה היו ימים אחרים והאופציה של צבא עבור בחור שזה עתה יצא מהישיבה ועוד היה בעיצומה של תקופת השידוכים לא הייתה אפשרית וזמינה כמו היום. מה גם שהפרופיל הנמוך שלי לא היה הופך אותי לחייל האמיץ שוויק למרבה הצער. אז פניתי לשירות האזרחי והשתלבתי בארגון שיוזם מפגשי היכרות ושיח בין מגזרים שונים בחברה הישראלית. היה נחמד, ובתום השירות הרגשתי הקלה מסוימת. הרגשתי שאני יכול לצאת למרחב הישראלי בראש מורם יותר. לא ויתרתי לרגע על התורה שלי או על התפילה שלי או על יראת השמיים שלי. להפך. הן נהיו שלמות יותר. ככה הרגשתי. ובכל זאת, אומנם עברו כבר עשר שנים מאז, ואני כבר בן זוג ואבא לשניים ואני כבר חלק משוק העבודה ועשיתי ואני עוד משתדל לעשות ולרתום את הכלים העומדים לרשותי עבור חברה מתוקנת יותר, אבל למרות כל זה, יש רגעים שאני חוזר להתבייש. זהו.שירות חרדים