השבוע מלאו מאה שנים להולדתו של האלוף שייקה גביש. גביש הספיק הרבה בחייו הארוכים מאוד, אך כאן אתמקד רק בטקסט אחד שכתב. במלחמת ששת הימים היה גביש אלוף פיקוד הדרום, וביום שבו פרצה המלחמה כתב לחייליו: "עלו והצליחו, ויהי ה' עמכם". האלוף הפלמ"חניק גביש לא היסס להזכיר את ה' בפקודת היום החגיגית שלו.

נזכרתי בטקסט הזה כאשר התנפלו בזמנו על עופר וינטר, על שהעז להזכיר שם שמיים במכתב שפרסם לחייליו. הניסוח של גביש היה חריג גם לפני חמישים-שישים שנה, אבל לא עד כדי כך חריג. בתנועות הנוער היו שרים אז בדבקות "ייבנה המקדש"; בפסטיבל הילדים שרו את מילותיו של שייקה פייקוב: "עם עירך ירושלים נשמח ונתחדַָש, ונקווה שבימינו ייכון בית המקדש"; ואברהם הרצפלד היה סוחף את ועידות מפא"י לשעות של ניגונים חסידיים. מה השתנה מאז ועד היום? למה פעם לא חששו אנשי השמאל הישראלי ממושגים דתיים, ואילו בניהם מגיבים בהיסטריה לכל ניסוח כזה?

התשובה הפשוטה היא שהבנים הללו רחוקים מהמסורת יותר מהוריהם. אבל זו תשובה חלקית בלבד, ומן ההגינות להוסיף לה נתון נוסף: המפא"יניקים שדיברו במונחים דתיים בדרך כלל לא התכוונו אליהם לגמרי ברצינות. הם השתמשו במושגים הללו מטעמי מסורת לאומית וסנטימנט משפחתי, אבל הדת הייתה בעיניהם בדרך כלל מאובן חסר חיים. הם אולי שרו "ייבנה המקדש", אבל כאשר נפל לידיהם בדרך פלא מקום בית מקדשנו הם נטו להזדהות עם תגובתו האדישה של משה דיין: "מי צריך את כל הוותיקן הזה?". בעשורים האחרונים חזר א־לוהים לחברה הישראלית, ופתאום כל הביטויים הללו קיבלו מובן שונה לחלוטין. להבדיל אלפי הבדלות, אדם יכול לומר בקלות דעת "לכל השדים", אבל יתמלא בעתה אם פתאום יופיע מולו שד אמיתי. מנקודת מבטם של רבים מזִקני השמאל הישראלי – השדים הופיעו.

אי אפשר להבין את מה שקורה בחברה הישראלית בשנים האחרונות אם מתעלמים מתהליך המסורתיזציה שלה. לפני שבוע ישבתי בבית קפה בתל־אביב ועבדתי על המחשב. שלוש נערות בגופיות הגיעו לשולחן הסמוך, ועוד בטרם התיישבו אמרה אחת מהן לחברותיה: "לפני שאני שוכחת – אני עושה היום הפרשת חלה, אז תעבירו לי שמות לתפילה". אני רואה סביבי נערים חילונים שהחלו ללבוש ציציות; אני שומע על נערות חילוניות רבות שהחלו לשמור שבת; אומרים שגם הנחת תפילין הפכה לטרנד. טרנדים שטחיים אינם מחויבות רוחנית אמיתית, אבל לעיתים קרובות הם קצה הקרחון של תהליכי עומק. כשאנשים מתלוננים: "גנבו לנו את המדינה", העמוקים שבהם אינם מדברים על ביבי, אלא על הנכדות שלהם שמפרישות חלה.
החברה הישראלית יוצאת דופן מאוד בעולם המערבי. בעשרים השנים האחרונות מתחוללים בה שני תהליכים שלא קורים בשום חברה מערבית אחרת: עלייה בילודה והתחזקות במסורת הדתית. קראתי לא מעט מחקרים על התופעות הללו, ולא מצאתי באף אחד מהם הסבר רציונלי משכנע. אחרי שההסברים הרציונליים של הסוציולוגים הרימו ידיים, אולי הגיע זמנם של ההסברים הלא רציונליים של הרבנים: כשעם ישראל חוזר לארץ ישראל יש ביניהם קליק; והקליק הזה קורא גם לא־לוהינו. כפי שחזה לפני מאה שנים חוקר גדול ואדם עמוק, פרופ' גרשם שלום: "א־לוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

אם אני צודק בנוגע לתהליך הזה, יש לו השלכות שכדאי לחשוב עליהן. תא"ל אפי איתם אמר לשמעון ריקלין בערוץ 14 שהעוינות כלפי הציונות הדתית, זו שהתבטאה גם בהתנתקות, דומה לשנאה שרחש שאול לדוד: המלך הישן פוחד מהכוח העולה החדש. אני לא בטוח שאני מזדהה עם הדימוי הזה, כי אנחנו לא רוצים להיות מלכים, וגם לא נהיה. ובכל זאת, נכון הוא שהכוחות הרוחניים שאנחנו מייצגים הולכים ומתחזקים בחברה הישראלית, ונכון הוא שהתחזקותם מעוררת אצל רבים טינה ופחד. אם אכן כך הוא, ואם בכל זאת נאמץ לרגע את הדימוי המלכותי של איתם, אני מזכיר לעצמי מדי פעם שאנחנו צריכים להגיב יותר כמו שהגיב דוד לשאול: ברוחב לב, בהבנה ובסלחנות. אנחנו כבר לא מיעוט תרבותי נידח ומדוכא; אנחנו קרובים להיות סמן של מרכז כובד חדש. מצד אחד זה משמח; מצד שני זה מחייב.

motzash.navon@gmail.com