כשאתם אומרים למישהו את המילים "בשנה הבאה", לאיזו שנה אתם בעצם מתכוונים? מתי היא מתחילה? ארבעה ראשי שנים מנתה המשנה במסכת ראש השנה. ועוד אחד הוסיפו לנו הגויים. ולמרות זאת רוב הסיכויים שכשאתם שואלים אדם מה הוא עושה בשנה הבאה אתם לא מתכוונים לשנה הלועזית או העברית, אלא לשנת הלימודים. זו שמתחילה באחד בספטמבר, ראש השנה לתלמידים. יש לכך כמובן הצדקות גם במישור הטכני. שניים וחצי מיליון תלמידי מערכת החינוך בישראל משפיעים גם על רבע מיליון עובדי ההוראה ועל בני משפחותיהם, ובעקיפין על לוח החופשות בעבודה ועל שנת העסקים. אבל בשורה התחתונה יוצא שכמעט כולנו סובבים למעשה סביב מעגל השנה של תלמידי בתי הספר. גם אם בעצמנו כבר מזמן יצאנו את שעריו שלא על מנת לחזור. סתם "שביתה", כזו שמשתקת את המשק, היא שביתה של ארגוני ההוראה. וסמל החזרה לשגרה בתקופות של מלחמה או מגפה הוא סמל הילקוטים הארוזים.

"עיקר נקודת החיים סובבת על החינוך של הדור", כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק ב"שמונה קבצים". במשרדי הממשלה, זה שממונה על החינוך הוא המעסיק הגדול ביותר אחרי משרד הביטחון. "והחינוך הוא הטיפול בילדים, בקטנים, כל המון הרחבות של המדעים ושל ההתעמקות שלנו - אליהם לא ייגש". בני אדם מקימים ציוויליזציה, בונים מחשבי־על, מתווכחים על ספרות ופילוסופיה ושירה, ובסופו של יום פסגת היצירה האנושית, זו שכולנו סובבים סביבה, היא לוח ירוק כהה עם אותיות כתובות בגיר: שלום כיתה א'. "וזהו אושרנו", ממשיך הרב קוק, "שאנו מקושרים אל החינוך הילדותי בצורת תרבותנו. הקשר הזה עושה בנו רושם של התקשרות עם הילדות, עם תמימותה, ואיזה זרם של תמימות עובר גם כן עלינו". אחד בספטמבר הוא גם ראש השנה לתלמיד כיתה א' שבנו. לילדה שנמצאת בתוך הלב שלנו, בשמלה אדומה ושתי צמות, עומדת ושואלת למה. לילד שהולך ברחוב בבוקר בהיר של תשרי, ומזכיר אותיות נשכחות לגבר שצועד בעקבותיו. אנחנו זקוקים לרגע המפגש עם השומר בשער בית הספר כדי ״להפיג על ידו את זוהמת הערמימות שנמסכה בנו מבגרותנו״. בהמולת חצר המשחקים ששוטפת דרך האוזניים יש כוח מטהר.

בתקופת כהונת הרמטכ"ל אביב כוכבי ניתנה פקודה להשבית את כלל הפעילות בצה"ל בכל אחד בספטמבר עד השעה 11:00, כדי שקצינים בקבע יוכלו ללוות את ילדיהם לבית הספר. מן הניסוח הרשמי של הפקודה השתמע שמי שעמדו בראש מעייניו הם הילדים. שלא ייאלצו להיכנס אל הכיתה בלי חיבוק חם של הורה, אבל בתמונות שהפיץ דובר צה"ל לאחר מכן היה ברור שהסיפור האמיתי הוא הסיפור של הקצינים עצמם. מבוגרים עם דרגות אלוף־משנה ותת־אלוף שהמצלמה תפסה כשהם נאלצים לכפוף את ברכיהם ולהישיר מבט רך לילד עם פנים מטושטשות. "דבר א־לוהים חיים בפי עוללים ויונקים, יסוד העולם הוא, בסיס התרבות". בית הספר הוא גם בית המקדש שלנו, ובכל ראשית שנה אנו עולים אליו לרגל כשעל רכבנו ביכורים. בלב קודש הקודשים היו דמות תינוק ותינוקת, מסביר הרב קוק, כביטוי לתשוקה עמוקה של האומה "לראות את עצמה בתומת ילדותה".

אפילו וולדמורט לא העז להשבית את הלימודים בבית הספר. ממש עד הקרב האחרון, הקרב על הוגוורטס, שמהדהד את פלישת הצבא הנאצי שפתחה את מלחמת העולם השנייה דווקא באחד בספטמבר. כאילו המחסום האחרון, שרק חדל אישים גמור או אדם נואש יעז לפרוץ, הוא המתחם המקודש של שנת הלימודים. לא הילד עצמו נמצא כאן במוקד. התרבות היהודית לא קידשה את גני המשחקים, אלא את הילד כיישות לומדת. כמי שסמל את התנועה הטוטאלית של לימוד, "כדיו הכתובה על נייר חלק". את התשוקה להיות פתוח לשינוי. המבט הסקרן בכל פיסה של ידע. הנכונות לשאול שאלות נוקבות וגם להתאמץ למצוא להן תשובות.

חברה שמקדשת את התורה של תינוקות של בית רבן תהיה חברה טובה יותר. התרבות שלה תיראה אחרת. התקשורת שלה תיראה אחרת. ואם ירצה ה' גם הפוליטיקה והממשל. כשאנחנו מפקידים אותם בכיתותיהם פעם נוספת, בלב הומה תקווה ודאגה, יהי רצון שבשנה הזאת גם בנו יתעורר הרהור תשובה.