אתמול נתקעתי עם משפחתי בכביש 6, בגלל ההפגנות למען עסקת חטופים בכל מחיר. ישבנו במכונית חסרי אונים, עם עוד אלפי נהגים עצבניים ומיוזעים, לנוכח קומץ מפגינים יהירים וזחוחים. ניכר בחוסמי הכביש שהם לא מתכוונים להרע, שהם בטוחים שכל הצדק איתם, ושלדעתם זכותם וחובתם לכפות את דעתם על כל העולם כולו. המשטרה לא עשתה להם דבר, והבריונות הזו נמשכה עוד ועוד. 

אולי יצאנו בזול. בתחילת השבוע איתרה המשטרה מצבור מוסתר של עשרות צמיגים ובקבוקי דלק ליד כביש 1, ואתמול מצאו השוטרים מצבור דומה של צמיגים ליד כביש 4. במקטע שלנו בכביש 6 לפחות לא שרפו צמיגים. כשאתה קורא את הידיעות הללו על הסליקים של הצמיגים הבוערים אתה אפילו לא יודע על מי לכעוס: האם מתפרעי קפלן הסתירו אותם שם? או שמא עשו זאת בכובעם כמוחים למען עסקת חטופים "בכל מחיר"? ואולי בכלל היו אלו המתפרעים החרדים מהפלג הירושלמי? הפגנות קפלן נרמלו את חסימות הכבישים, וגם התפרעויות אלימות עוד יותר, ועכשיו כל אלו הפכו לנחלת הכלל. כולם אוגרים צמיגים.  

קראתי בשבוע שעבר כמה פוסטים של דמויות בולטות ממחאת קפלן, שהתמרמרו מאוד על החרדים שחוסמים כבישים. מה חשבתם שיקרה? שהבריונות המסוימת הזו תישאר פטנט בלעדי שלכם? חכו, חכו – זו רק ההתחלה. ישראל פרוש, בנו של ח"כ מכהן ולשעבר ראש העיר אלעד, כבר הודיע אתמול מה יעשו הוא וחבריו אם לא יתנו למשתמטים החרדים לטוס בנחת לאומן: "נביא עשרים אלף איש לשדה התעופה ונתקע את המקום. אם אנחנו לא נטוס אף אחד לא יטוס. מה שמותר לשמאל, מותר לנו".

זו הסכנה האמיתית שמאיימת היום על הדמוקרטיה הישראלית. חסימות הכבישים שהפכו לשגרה אינן הפגנה אקראית שגלשה קצת מעבר לשלב של צעקות ושלטי מחאה. הן מתוכננות ומבוצעות מתוך כוונה אחרת לגמרי: לא מתוך רצון למחות ולשכנע, אלא מתוך רצון לכפות בכוח אלים את רצונם של המתפרעים. היועצת המשפטית לממשלה פרגנה למחאה האהובה עליה את אמרת המופת "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי". בקביעה הזו היא בלבלה – בשוגג או במזיד – בין שני מובנים של הביטוי "מחאה אפקטיבית". הפגנות מחאה שנועדו לשכנע הן חשובות מאוד - מחאות בריוניות שנועדו לכפות הן סכנה גדולה. 

"חופש הביטוי אינו היתר להתפרעות", כתב פרופ' אהרן ברק בזמן ההתנתקות, והוביל את מערכת המשפט למאבק נוקשה בנערים ובנערות שאיימו לחסום כבישים כנגד הגירוש. ראשי המתנחלים התנגדו אז בגבורה ובבגרות לפעולות מחאה קיצוניות. יאיר לפיד כתב על חסימות הכבישים הבודדות שבכל זאת יזמו מתנגדי ההתנתקות: "מישהו עומד למות". מישהו אכן מת, אבל לא אז ולא בגלל חוסמי הכבישים מימין. בשנה שעברה חסמו מתפרעים מציבור אחר לגמרי את כביש 1 בחביות. בזמן ששוטר ועובד קבלן עסקו בפינויין התנגשה בהם מכונית, ושניהם נהרגו. 

אבל בואו נניח לרגע לסכנה הבלתי נסבלת הזו, וגם להתעללות המרושעת בנהגי הכביש, ונדבר על הדמוקרטיה. דמוקרטיה היא שיטת ממשל שאין בה כפתורי פלא. מה זה אומר? שגם אם אתה בטוח לגמרי מה המדינה צריכה לעשות, אתה לא יכול פשוט לגרום לממשל לעשות זאת; אתה צריך לעבוד קשה כדי לשכנע את רוב אזרחי המדינה שאתה צודק. זה מסתכל מאוד, כפי שנוכחנו לדעת אנחנו, מתנגדי ההתנתקות, בזמן ההרס והגירוש. ידענו שההתנתקות תביא לקטסטרופה, הזהרנו והתרענו, ורוב הישראלים התעלמו. איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים. 

העניין הוא שזה באמת מחיר הדמוקרטיה. מתנגדי ההתנתקות שילמו אותו בריבית דריבית, ויחד איתם כל עם ישראל. אך מתנגדי הרפורמה במערכת המשפט סירבו לשלם את המחיר המשוער הזה. הם מצאו כפתור פלא, והחליטו ללחוץ עליו. במקום לשכנע את הבוחרים ולנסות לחזור לשלטון בדרך המקובלת, הם בחרו בשילוב של התפרעויות אלימות, חסימות שיטתיות של כבישים ושל שדה התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל, איומים בסרבנות מאורגנת ובריונות כלכלית. במהלך הזה הם נעזרו ביועצת משפטית אוהדת מאוד ובמערכת משפטית שפרגנה לבריונות – ומבחינתם אכן הצליחו: הרפורמה הנחוצה אכן נבלמה. 

אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, אך צריך להבהיר מה קרה כאן מבחינה מבנית, ומה צופן לנו העתיד: ברגע שיש כפתור פלא – כולם יכולים ללחוץ עליו. זה לא לגמרי נכון, כי לא לכולם יש עמדות כוח במקומות רגישים בצבא, ונכונות להשתמש בהן כדי לאיים על שאר האזרחים; לא לכולם יש הרבה מאוד כסף; ולא את כולם היועצת המשפטית לממשלה מעודדת לחסום כבישים ראשיים ושדות תעופה. ולמרות זאת, אחרי שאנשים התרגלו לחשוב שיש במדינה שלהם שוויון בפני החוק, רבים מהם יתעקשו לאמץ את כלי המאבק שהפכו לגיטימיים בהפגנות קפלן. שוב ושוב קופץ לראשי בהקשר הזה הפתגם הרומאי "מה שמותר ליופיטר אסור לפר"; ותמיד אני חושב שנקודת המבט של הפר על כל העניין הזה כנראה שונה לחלוטין. בלשונו של פרוש, "מה שמותר לשמאל מותר לנו". 

אנחנו חייבים להפסיק את חסימות הכבישים הבריוניות והמתוכננות, ולנקוט בהליכים פליליים כנגד החוסמים – מכל המגזרים ולמען כל העילות. בתקופת ההתנתקות זרקו למעצר כל ילד שהוריד רגל לכביש; לא על המקרים הללו אני מדבר. כוונתי לאלו שמובילים חסימות כבישים שיטתיות ובריוניות; לחבורות שאוגרות צמיגים ליד צמתים ראשיים – ואז משתמשות בהם. צריך לגדוע את התופעה הזו, לא רק בגלל הסבל העצום שהיא גורמת לאזרחים תמימים מן השורה, ואפילו לא רק בגלל הסיכון הגדול לחיי אדם. צריך לגדוע אותה כי היא מאיימת על המרקם הבסיסי של הדמוקרטיה הישראלית. אם נמשיך לנרמל את הבריונות הפוליטית בכבישים ובזירות אחרות, שום ממשלה בישראל מימין ומשמאל לא תוכל להוביל שום צעד משמעותי – במלחמה או בשלום, בגיוס או בכלכלה. אם יש כפתורי פלא שיכולים לבלום ממשלות בלי בחירות – כל אחד ירצה ללחוץ עליהן, וכך גם יעשה. 

המחיר האמיתי של הדמוקרטיה הוא הנכונות להפנים שכדי להשפיע צריך לשכנע את שאר הבוחרים. זהו אולי גם הנימוק הכי פשוט בזכות המשטר הדמוקרטי: כל אחד יודע כמה הוא רותח כאשר מתנגדיו לוחצים על כפתורי פלא, ומונעים מממשלה חוקית לבצע את המדיניות שבה היא מאמינה. אם אתה תלחץ על כפתור הפלא האנטי-דמוקרטי, זה בדיוק מה שיעשו בבוא היום גם מתנגדיך.