בשבוע שעבר נסענו עם המשפחה של שולי לחופשה במושב ספסופה שבגליל. כבר כמה שנים טובות שאנחנו נוסעים לאותו מתחם צימרים נחמד, שבמרכזו בריכה גדולה המשקיפה על הר מירון. אנחנו לא מהמשפחות האלה שיוצאות לטייל ולעשות מסלולים ולהשתכשך במעיינות ולטפס בהרים. אנחנו מאלה שמעדיפים כמה שפחות תנועה, כמה שפחות לתור את הארץ, וככה טוב לנו. את רוב היום אנחנו מעבירים בבריכה עם הילדים או ברביצה על שפת הבריכה עם ארטיקים ואבטיח קר ובירה ושמש גלילית. ועדיין, בין לבין מצבי הרביצה המבורכת הזו יש אי אלו גיחות החוצה. לתפילות בקבר הרשב״י הסמוך, למקווה שמעיה ואבטליון שנמצא בכניסה למושב, למכולת המקומית או לאחד האיטליזים שבמושב דלתון לקנות בשרים וגחלים למנגל של הלילה. ובגיחות האלה ראיתי אותם. את בחורי הישיבה הרבים שנמצאים כעת בעיצומה של פגרת בין הזמנים עד ראש חודש אלול. ראיתי אותם עוצרים טרמפים, עולים ויורדים מאוטובוסים, מצטופפים בחדר הקפה במירון, מתקנים פנצ׳רים של מכוניות שכורות בשולי כבישים, מתחלקים בתשלום בחומוסייה, עומדים לתפילת מנחה ברחבת עפר אי שם בצד הדרך. זיהיתי אותם מיד והאמת שזה לא כזה קשה, במיוחד לא למי שהיה בחור ישיבה בעצמו לפני כמה שנים. על אף הרישול שמביא איתו ״בין הזמנים״, הכיפה השחורה תמיד נשארת, המשקפיים עם המסגרות הדקות, התספורות האופייניות, הציציות המתבדרות, השקיות של ״גרביים עד הבית״ ו״ג׳רוזלם יארמולקע״. ההליכה המעט קלמזית ועוד אינספור ניואנסים גלויים יותר ופחות.

מחשבות רבות התרוצצו לי בראש. רבות מהן סותרות זו את זו. נזכרתי בעצמי כשהייתי בחור ישיבה שכזה. אלה היו ימים אחרים. אני הייתי בנאדם אחר. מדינת ישראל הייתה מקום אחר. נזכרתי איך עצרתי טרמפים עם צביקה ויהודה ממירון לטבריה. נזכרתי איך לא פעם ולא פעמיים היו עוצרים לידנו נהגים, פותחים את החלון וצועקים לעברנו ״לכו תתגייסו יא משתמטים!״ לפעמים היו מוסיפים גם איזו קללה עסיסית, פעם אפילו מישהו ירק לעברנו מחלון הג׳יפ שלו. נזכרתי איך הרגעים המשפילים האלה היו צורבים בי עלבון אישי, עמוק, חודר עד העצם. כלפי חוץ הגבנו בשעשוע או בבוז. אבל עמוק בלב נעלבנו. נעלבנו עלבון כזה שלא גרם לחשבון נפש. להפך. עלבון כזה שעורר אנטיגונזים. שעורר שנאה. תיעוב. ריחוק. כזה שהעצים את זה שיש אנחנו ויש הם ושלעולם לא ייבנה גשר בין האנחנו וההם הזה. אני זוכר שמדי פעם, בתוך תוכי, הרגשתי גם חסר אונים. הרי זה מי שהייתי אי אז בגילי העשרה. זו הייתה הסביבה שלי, אלה היו החברים שלי, זו הייתה הישיבה שלי. לא יכולתי פתאום לקום וללכת להתגייס כמצוותו של הנהג מהכביש.

והנה, עברו מאז יותר מעשר שנים וכיום אני זה שיושב מאחורי ההגה ומתבונן בבחורי הישיבה של שנת 2025 וחושב שוואלה, משהו פה באמת לא מסתדר. משהו פה קצת דפוק. הימים עודם ימי מלחמה. אלפי נערים ממגוון אוכלוסיות התגייסו בחודש האחרון ליחידות קרביות בצבא, מעטים מהם, כמות מזערית של ממש, הם מקרב המגזר החרדי. ועכשיו חופשת בין הזמנים ומשהו במראה הזה של צעירים חרדים רבים כל כך נופשים - צרם גם לי. המחשבה הזו נדחתה מיד במחשבה אחרת. אני הרי האחרון שארצה לשלול ממישהו זכות לעשות משהו. בטח את זכות החופש וההליכה במרחב הציבורי בזהות גלויה. ובכל זאת, יש גם איזה עניין של ״מראית עין״, של טקט, של רגישות והתחשבות. אני זוכר כמה אנרגיה הושקעה בכל מה שקשור ל״מה יאמרו״, ואיך גם המושגים של קידוש השם וחילול השם עברו הכפפה משמעותית לטובת מוסכמות המגזר. ודווקא במצבים רגישים כמו עכשיו, אף אחד לא פוצה פה ומצפצף על הנראות החרדית בעת הזו במרחבי החופש של בין הזמנים.

מצד שני, שוב, מה מצופה מנערים בני 17? אני לא באמת יודע מה צריך לעשות ומה אפשר לעשות במישור הזה. הפרקטי. הסוציולוגי. אני לא יודע אם יש איזו תועלת בצעדים מרחיקי לכת כמו ביטול של בין הזמנים. הדברים הרי הרבה יותר מורכבים ממה שהם נראים ונשמעים. וככה, עם כל המחשבות האלה עצרתי טרמפ לאיזה בחור ישיבה מקריח, חינני ומיוזע שעמד בצד הדרך. תכננתי לשאול אותו קצת שאלות, לחפור לו קצת חפירות בסגנון איפה אתה לומד, ומה, איזו מסכת לומדים זמן הבא, ותגיד, יש איזה דיבור על המלחמה? על החיילים? הכול ברוח טובה כמובן. לא בקנטרנות חלילה. אבל עוד לפני שהספקתי לומר מילה הבחור הסתכל עליי ואמר, אתה קשור לברוך בן גיגי מנצח יהודה נכון? עניתי שלא. והבחור שאל, בטוח? בטוח, עניתי. הבחור חייך, חגר חגורה ואמר, הוא היה המפקד שלי, ואתה מה זה דומה לו.