בעקבות ניצחונו של חבר בית המחוקקים של מדינת ניו יורק, זוהרן ממדאני, בפריימריז הדמוקרטיים לראשות עיריית ניו יורק ביוני, היו מי שהטילו ספק אם ראשי המפלגה, שעדיין שואפת לייצג את ציבור הבוחרים המרכזי, יתייצבו מאחורי אדם שהוא לא רק סוציאליסט אלא גם אנטי־ציוני. שמונה שבועות לאחר מכן, לא זו בלבד שהתברר כי לא יהיה כל מהלך מצד הממסד הדמוקרטי ברמה הארצית או אפילו ברמת המדינה להתנער ממועמדותו, אלא שעמדתו לגבי ישראל עשויה להיות קרובה יותר לזרם המרכזי של נבחרי הציבור הדמוקרטים, ואולי גם של מצביעים רבים יותר ממה שמבקריו חושבים.
האישור לכך שממדאני לא עתיד להיות מבודד במפלגתו ניתן בשבוע שעבר בטור של הכתבת הפוליטית של הניו יורק טיימס, מארה גיי, כאשר חשפה שהנשיא לשעבר ברק אובמה התקשר אל המועמד לראשות עיריית ניו-יורק בן ה־33 כדי לעודד אותו ולתת לו עצות. היא דיווחה שחברים בכירים אחרים מ"עולם אובמה", כמו הגורו הפוליטי דיוויד אקסלרוד, כותב הנאומים ג'ון פברו והיועץ הפוליטי והמגיש דן פייפר, גם הם נמצאים בקשר עם יועציו הבכירים של ממדאני. היא ציטטה את אקסלרוד שהשווה את קמפיין ממדאני ל"רוח המוכרת" של "אופטימיות נחושה ומרוממת" שהייתה נחוצה כדי להלהיב את המדינה ולהתחבר למעמד הפועלים בקמפיינים של אובמה.
זוהראן ממדאני, מועמד דמוקרטי לראשות העיר, נואם במסיבת עיתונאים שחגגה את ניצחונו בבחירות המקדימות עם מנהיגים וחברי איגודי העובדים של העיר ב-2 ביולי 2025 בניו יורק | צילום: AFP
נשים בצד את העובדה שקמפיין ממדאני כמעט ואינו מושך אמריקנים ממעמד הפועלים, אשר כפי שהראו תוצאות הבחירות בשנה שעברה, פונים יותר ויותר אל הנשיא דונלד טראמפ והרפובליקנים שייצגו את האינטרסים שלהם, ולא לפרוגרסיבים שדוחים את ערכיהם ותומכים בכלכלה גלובליסטית ובהגירה בלתי חוקית. כפי שציין לאחרונה הכותב ארמין רוזן במגזין Tablet, ההתלהבות מהסוציאליסט הדמוקרטי מגיעה בעיקר מהאליטות הלבנות מהמעמד הבינוני־גבוה או מהעשירים, המבודדים מהעולם האמיתי ושקנו את הפנטזיות הכלכליות והחברתיות ה"פרוגרסיביות" של השמאל.
הכי מעניין
הקאמבק של אובמה
זוהי השתקפות של העובדה שבסיס המפלגה הדמוקרטית, כפי שאקסלרוד חש, רואה בפלטפורמה המטופשת של ממדאני – המשלבת אגדות כלכליות מרקסיסטיות כושלות והתנגדות למדינה יהודית – סמל לתחיית תנועת "התקווה והשינוי" של אובמה, שהביאה אותו לבית הלבן ב־2008. כישלונם של מנהיגי הדמוקרטים, שעדיין אינם מבינים מדוע הפסידו ב־2024, ליזום כל התנגדות מרוכזת לממדאני, הוא כשלעצמו משמעותי. עדיין, הלגיטימציה שאובמה – שנותר דמות אייקונית עבור הדמוקרטים – מעניק לממדאני, מסמלת לאן מועדות פניה של המפלגה.
עוד כתבות בנושא
יש לזכור שאובמה היה חייב לפחות להעמיד פנים שהוא ידיד של ישראל ב־2008 ושוב ב־2012, כאשר קמפיין הבחירה מחדש שלו סימן הפסקה שנמשכה שנה בעוינותו המתמשכת למדינה היהודית ולממשלתה, לפני שזו חודשה במלוא עוזה עם מדיניות הפיוס שלו כלפי איראן. המצב ב־2025 שונה מאוד. הרקורד של ממדאני בהתנגדות לקיומה של ישראל, חברותו בארגונים אנטישמיים כמו "סטודנטים למען צדק בפלסטין", וסירובו להתנער מקריאות שמאלניות התומכות בחורבן ישראל וברצח העם היהודי ("מהנהר עד הים") וכן התומכות בטרור בינלאומי נגד יהודים ("להפיץ את האינתיפאדה") – כל אלה היו גורמים לפסילתו, אפילו בניו יורק הדמוקרטית־קיצונית, עד לא מזמן. כיום, מחיאות הכפיים מאובמה ומבוגרי ממשלו אינן הסימן היחיד, ואף לא המרכזי, לשינוי בקרב הדמוקרטים.
עוד כתבות בנושא
ג'ורג' סורוס. | צילום: EPA
התמיכה הנלהבת שלה זוכה ממדאני מהמיליארדר השמאלני־קיצוני האנטי־ישראלי ג'ורג' סורוס, כמו גם מבנו אלכס, ומהרשת של הקרנות והוועדות הפוליטיות שלהם – אינה מפתיעה במיוחד. אבל האינדיקציה האמיתית לאופן שבו השתנה הלך הרוח הדמוקרטי נובעת ממגוון רחב של נבחרי ציבור ומועמדים למשרות ציבוריות, שמאמצים כעת עמדות הקרובות הרבה יותר לאלה של ממדאני לגבי הסכסוך במזרח התיכון מאשר לאלה של תומכי ישראל הנאמנים, כמו הסנאטור ג'ון פטרמן (דמוקרט מפנסילבניה), או כמעט כל סיעת הקונגרס הרפובליקנית.
שבשבת פוליטית
החלטתו של מזכיר התחבורה לשעבר פיט בוטיג'יג', מועמד דמוקרטי לנשיאות בעבר וכנראה גם בעתיד, היא דוגמה אחת לכך. השינוי שלו מעמדה של תמיכה מסורתית בישראל לעבר גינוי המאמץ לחיסול חמאס בעזה - ואמירתו שהיה מצביע, יחד עם רוב הסיעה הדמוקרטית, בעד ההצעה של הסנאטור ברני סנדרס לעצור את מכירת הנשק למדינה היהודית - מעידה על הלך הרוח במפלגה. ייתכן שסיכוייו של בוטיג'יג' לנצח ב־2028 קטנים, אולם האנליסט לשעבר, שתמיד מעצב את עמדותיו כך שיתאימו לדעתו לדעת הקהל המרכזית, הוא מדד אמין לאופיו של הלך הרוח הדמוקרטי.
אימוץ נרטיב התעמולה של חמאס על "רצח עם" ו"הרעבה" בעזה ממחיש כיצד מאזן הכוחות במפלגה כבר אינו סיפור של גרעין שמאלני שנאבק למשוך את המתונים ואת הבכירים בקונגרס.
הדבר נכון גם לגבי החלטותיהם של דמוקרטים אחרים בקונגרס.
לא מפתיע שחברות "הסקוואד", האנטישמיות באופן מוצהר, רשידה טליב ואילהאן עומאר מפיצות עלילות דם נגד ישראל. אך כאשר קתרין קלארק (דמוקרטית ממסצ'וסטס), מצליפת המיעוט בבית הנבחרים - האישה השנייה בחשיבותה בין הדמוקרטים בקונגרס - עושה זאת בעצמה כשהיא מאמצת במפורש את הטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה (אף כי לאחר מכן סתרה את עצמה ונסוגה מהאמירה כשנשאלה על כך בידי JNS), או כאשר ג'יימי רסקין (דמוקרטי ממרילנד), יקירם של דמוקרטים יהודים ליברלים פרו־ישראליים, הופך לשותף בקידום הצעת חוק לחסימת מכירת נשק לישראל בבית הנבחרים - זה הזמן להפסיק להעמיד פנים שממדאני הוא איזשהו חריג במפלגה בנושא המדינה היהודית.
אילהאן עומר ורשידה טליב. | צילום: EPA
זוהי בשורה רעה ליריביו של ממדאני, מושל ניו יורק לשעבר אנדרו קואומו וראש העיר המכהן אריק אדמס, שניהם דמוקרטים המתמודדים כעצמאים בנובמבר. מועמדותם מבוססת על הרעיון שרוב הבוחרים, אפילו בעיר הנשלטת בידי דמוקרטים, אינם מעוניינים לבחור סוציאליסט שמאמין במדיניות כמו הרחבת הפיקוח על שכר הדירה וחנויות מכולת ממשלתיות, שיחמירו ולא יפתרו את בעיותיהם של ניו יורקרים שאינם עשירים כמו האליטות הפרוגרסיביות התומכות בממדאני. כמו המועמד הרפובליקני קרטיס סליווה, הם גם הסתמכו על הרעיון שרוב המצביעים יזדעזעו ממועמד שתומך באנטישמיות גלויה כמו זו שנראתה בקמפוסים של האוניברסיטאות בניו יורק מתחילת המלחמה בישראל - והיא תהיה קיצונית מדי כדי לנצח בבחירות הכלליות.
אינתיפאדה אקדמית. הפגנה פרו־פלסטינית באוניברסיטת קולומביה | צילום: EPA
נותר לראות אם התקוות שלהם לתגובה נגד הקיצוניות של ממדאני יתממשו ככל שמיום הבחירות יתקרב, או שמא סירובם של מי משלושת יריביו לפרוש מהמרוץ יאפשר לו לזכות בהכי הרבה קולות גם אם זה יקרה.
מה שכן, אנו רואים שהזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית הגיעו כעת למסקנה שטוב יותר להצטרף לממדאני מאשר להילחם בו. העובדה שממדאני ודמוקרטים אחרים תומכים במאבקו של מחמוד ח'ליל, המארגן הסורי של ההפגנות והמחנות הפרו־חמאסיים בקולומביה, שטראמפ רוצה לגרש, היא רק הדובדבן על עוגת האנטי־ציונות. אם אפילו אנשים כמו מקס רוז, חבר קונגרס לשעבר מסטטן איילנד ויהודי מתון, אומרים כעת שאובמה צדק כשקיבל את ממדאני ותומכיו לתוך גרסה רחבה של מפלגתם, זה אומר הרבה על מי הוא חריג ומי לא חריג בקרב הדמוקרטים.
התמיכה בקרב הדמוקרטים מתרסקת
הם הרי בסך הכול קוראים את המספרים כפי שכל פוליטיקאי חייב לעשות. כפי שהראה סקר גאלופ שנערך לאחרונה, בעוד רוב מוחץ של 71 אחוזים מהרפובליקנים תמכו בפעולות ישראל בעזה, מספר נמוך בצורה מדהימה של 8 אחוזים מהדמוקרטים הסכימו איתן.
דבר זה ממחיש, בין היתר, את ההשפעה המכרעת שיש לתקשורת הליברלית על דעותיו של אותו חלק מהאוכלוסייה שעדיין שם לב אליה. המבול של הסיקור האנטי־ישראלי במלחמה הנוכחית - כאשר כלי תקשורת ליברליים מרכזיים רבים למעשה מהדהדים את תעמולת חמאס על נפגעים פלסטינים, רעב ורצח עם - השפיעה על הדמוקרטים.
בקרבם, התמיכה בפעולות ישראל בעזה ירדה מ־36 אחוזים בנובמבר 2023 ל־8 אחוזים בלבד כיום. ניתן לטעון שכאשר רק מעט יותר משליש מהדמוקרטים הביעו תמיכה במתקפת התגובה נגד חמאס, שבועות ספורים בלבד לאחר חגיגת הטבח ההמוני, האונס, העינויים, החטיפות וההרס חסר הרסן ב־7 באוקטובר, הדבר כבר אמר רבות על הירידה בתמיכה במדינה היהודית. אך כאשר התמיכה בישראל מתרסקת ונופלת לחד־ספרתית, אין זה מפתיע שפוליטיקאים דמוקרטים, שבעבר דבקו בקו פרו־ישראלי, נטשו אותו.
לעומת זאת, הרפובליקנים - שבתרבות המפוצלת של היום כמעט שאין סיכוי שיקראו, יצפו או יאזינו לכלי תקשורת שמאליים כמו הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט, CNN, MSNBC ו־NPR - ממשיכים להעניק לישראל את אותו שיעור תמיכה של 71 אחוזים כיום כפי שעשו מיד לאחר פרוץ המלחמה הנוכחית.
זהו השיא של תהליך ארוך ששורשיו בכיבוש הפרוגרסיבי של מערכת החינוך האמריקנית ושל התקשורת הליברלית, ובדרך שבה מיתוסים שמאלניים רעילים על גזע, מגדר וקולוניאליזם, שתייגו באופן שקרי את ישראל כמדכא "הלבן" של הפלסטינים הילידים, הפכו לדת חדשה בקרב הליברלים. כל עוד כמעט כל פרסום וכל שידור בערוצים מרכזיים ממשיכים להטמיע את שקר ה"רצח עם", לצפות שפוליטיקאים שתלויים בצרכני אותם ערוצים יתנגדו לשקרים הללו - זה לא ריאלי.
בעוד אנטישמים מהימין הקיצוני ומבקרי ישראל באינטרנט הפכו לרועשים ופופולריים מדי ברשת מכדי להתעלם מהם, הם עדיין תופעה שולית ואינם מסונכרנים עם בוחרי המפלגה הרפובליקנית ועם טראמפ, האיש שחוות דעתו היא היחידה שחשובה באמת בקרב הרפובליקנים כיום. ובכל זאת, אף שתמיכתם אינה צפויה להשתנות, אלה שמחזיקים באמונה שניתן להחיות מחדש קואליציה דו־מפלגתית פרו־ישראלית – חולמים בהקיץ. זו טרגדיה עבור ישראל, וביתר שאת עבור רוב היהודים האמריקנים. יהודים ליברלים שאינם מוכנים לנטוש את ישראל הופכים יותר ויותר ל"חסרי בית" מבחינה פוליטית.
זוהרן ממדני בנאום הניצחון | צילום: AP
בהינתן המוטיבציה האידיאולוגית שלהם לאמץ את עלילות הדם של חמאס, האמונה שאפילו החלטה ישראלית לסיים את המלחמה ולהיכנע לדרישות הטרוריסטים להחזיק בשלטון בעזה תשנה את המצב - היא פנטזיה, לא ניתוח פוליטי מפוכח. ההתמקדות בממדאני בקרב יהודי ניו יורק ודמוקרטים פרו־ישראלים היא מובנת, גם אם סיכויי ניצחונו דלים. אך ברור שמבלי קשר למה שיקרה בניו יורק בנובמבר, הדמוקרטים הם מקרה אבוד עבור הקהילה הפרו־ישראלית.