במדור 'דעות' של 'מקור ראשון' כתב הרב חיים נבון מאמר שכותרתו 'אל לנו לסכן חיים בשם פגיעה בכבוד המת'. הוא הדגיש עניין מובן לגמרי, שלא לטשטש את ההבדל בין חיים למתים ושלא לסכן חיים עבור המתים. ועדיין דבריו קוממו אותי. ואבקש להסביר מדוע.

הדר גולדין הי"ד היה תלמידי בתיכון אמית מדעי טכנולוגי בכפר בתיה והיה לי איתו קשר אישי ומיוחד. למרות קומתו הצנועה הוא היה משכמו ומעלה, מלא בטוב, בנתינה ושמחה. במהלך הפסקת האש של סוף מבצע 'צוק איתן' התקילו המחבלים כוח של סיירת גבעתי. בניה שראל וליאל גדעוני הי"ד נהרגו והדר נפגע ונחטף למנהרות בעזה. מאז צועד אני לצידה של משפחת גולדין במסע ארוך ומייסר להבאתו לקבר ישראל (יחד עם אורון שאול שב"ה גופתו כבר חולצה מעזה במהלך  המלחמה).

אומר בעצב, שמעט מאוד מרבני הציונות הדתית התייצבו לצידנו, כך שדברי הרב נבון הם ביטוי לדעה רווחת בציבור ולכן מחייבים התייחסות.

כדרכו פותח הרב נבון באזכור פרשה היסטורית. הוא מביא את פרשת מותו של הר"מ מרוטנבורג בשבי וסירובו לשחרורו בחיים או לאחר מותו תמורת פדיון כספי רב שיושת על הקהילה היהודית בגרמניה. כאן כבר נעוצה נקודת הכשל בדבריו. הרב חיים מדמה את המצב של העם היהודי למצבנו היום, מבלי לשים לב להבדלים המהותיים.    

באירוע המהר"ם מרוטנבורג מדובר היה בקהילה יהודית בגלות. הדיון שם הוא סיכון יחידים, תמורת הבאת יחיד לקבר ישראל. על הרקע זה פסק המהר"ם שאין לפדות אותו בחייו או במותו. יסוד הדיון שם הוא במונח 'פיקוח נפש', השייך להלכות פרט וקהילה, בהם קיים הכלל "וחי אחיך עמך - חייך קודמין לחיי חברך" או "אין דוחים נפש בפני נפש" וכדו'. 

אולם המציאות שלנו כעם בארצו שונה. ידועים דבריו של הרב קוק שכתב: "דעל כרחך עניני הכלל דמלחמות, יוצאים הם מכלל זה דוחים בהם". שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה, בשביל הרווחה? אלא דמלחמה והלכות צבור – שאני" (משפט כהן קמג) על פי הרב קוק 'הלכות מדינה' שונות מהותית, מ'הלכות קהילה'. חייל הנשלח בשירות מדינתו למלחמה, מסכן את חייו הפרטיים למען הצלת ישראל. יש מצב שהוא אף יסכן עצמו עבור מלחמה שמטרותיה אינן במובהק הצלת חיים אלא כלכליות ('מלחמת רשות'). ומדגיש הרב קוק "ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר". קביעתו מחייבת בחינת מערכת עקרונות שונה, החיונית לקיומה של אומה בארצה.

כאשר מדינת ישראל חרטה על דגלה את העיקרון של – 'נחזיר כל חייל הביתה, חי או מת', או בלשונו של בן גוריון "לנו לא תהיה מצבת החייל האלמוני" הדבר הפך לחוזה לא כתוב בין לוחם צה"ל לבין מדינת ישראל. החייל מוכן לסכן עצמו למען מדינתו ביודעו, שמה שלא יקרה לו, מדינת ישראל תפעל בכל כוחה על מנת להשיבו הביתה. לעובדה הזו ישנה השפעה ישירה על נכונותו לצאת ולסכן עצמו מול אש האויב. זהו ערך המשפיע ישירות על קדושת חיי הכלל הגדולה, יותר מקדושת חייו של היחיד.

אם כבר נחפש תקדימים היסטוריים, אפשר היה להביא את סיפור אנשי יבש גלעד המחלצים את גופות שאול ובניו המחוללות, מחומת בית שאן. התנ"ך כנראה סבר שזהו מעשה ראוי, שכך אומר דוד "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ:  וְעַתָּה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה". (שמואל ב ב, ה-ו)"  או את מעשיו של הרב גורן זצ"ל מייסד הרבנות הראשית הצבאית, שסיכן עצמו על מנת להביא את חללי הל"ה לקבר ישראל או כאשר נכנס לשדה מוקשים ב'כיס פלוג'ה' על מנת לחלץ משם חללי צה"ל . כנראה שגם הרב גורן סבר שקיומה של מדינה יהודית מחייבת מערכת שיקולים שונה מהלכות קהילה.

שמחה גולדין נהג לומר, הרבה לפני שמחת תורה תשפ"ד "מי שמשאיר חללים בשדה הקרב, ינטוש את הפצועים ויפקיר את החיים".   לצערנו התחזית שלו התאמתה באופן הנורא ביותר. כי הערבות ההדדית היא היסוד לקיומה של מדינה יהודית, וכאשר היא נסדקת הסדק רק הולך ומעמיק במשך הזמן.

מזה שנים רבות, בכל פעם שהייתי מדבר על החשיבות העצומה של הבאת חללים לקבר ישראל היו עונים לי 'אתה רוצה שנשחרר מחבלים רוצחים?', 'אתה רוצה שנסכן חיים?' והייתי עונה – 'ראשית נסכים שזהו ערך דתי ולאומי חשוב. אחר כך נשקול  דרכים להשגתו. ישנה אופנים שונים: (א) 'הומניטארי תמורת הומניטארי' (מדוע מדינת ישראל מיהרה בזמן הקורונה לסייע לעזה מבלי לדרוש שום תמורה לכך?). (ב) להפסיק את הזרמת הבטון והכסף הקטרי (שאנו יודעים היום, וכבר אז למה באמת משמשים). (ג) לא לתת עשרות אלפי אישורי עבודה מידי יום. (ד) או פשוט לא לשחרר מחבלים ש'ריצו את עונשם' עד שיושבו כל חללינו (עוד לפני העסקאות עם חמאס שוחררו ללא שום תמורה למעלה מ- 700 מחבלים מהכלא). 

היו עוד דרכים אחרות מלבד שחרור מחבלים או סיכון חיילים, אבל כיוון שלא הגדרנו זאת כערך לאומי, אף לא אחת מכל הדרכים הללו נשקלה ברצינות.

אמת, שלא רק על הרב חיים נבון אני תמה, אלא על רוב מניין ובניין של רבני הציונות הדתית. אייכם?  מדוע לא נשמע קולכם בכל השנים הארוכות והמייסרות הללו? מדוע נשארנו קול קורא במדבר?