שבע שנים היה כלוא המהר"ם מרוטנבורג במבצר אנזיסהיים, עד שנפטר בכלאו. לפי המסורת האשכנזית סירב המהר"ם לניסיונות לפדות אותו במחיר מופקע. פחות ידוע סופו של הסיפור הזה: 14 שנים לאחר פטירתו של המהר"ם שילם אלכסנדר זיסקינד ווימפל מפרנקפורט סכום עצום, שהיה רוב רכושו האישי, תמורת פדיון גופתו של גדול הדור. המהר"ם עצמו לא יכול היה להתנגד למהלך הזה, משום שהוא כבר לא היה אז בין החיים. וזו נקודה שראוי להדגיש: את המהר"ם עצמו אי אפשר היה לפדות, משום שהתנגד לכך; אפשר היה לפדות רק את גופתו – שכבר לא הייתה האדם-המלאך הגדול הזה, אלא משהו אחר לגמרי. 

ראש הממשלה נתניהו דיבר השבוע על מחויבותו להחזיר הביתה את עשרים החטופים. מטה החטופים הוציא תגובה זועמת, ודרש להכליל תמיד בניסוחים הללו את כל חמישים החטופים – חיים וחללים גם יחד. מזה תקופה ממושכת מנכשים אנשי המטה מהשיח הציבורי את הדיבור על גופות, ומתעקשים לדבר על "חטופים חללים". לא משנה באיזה מונח נוקטים, כל עוד מקפידים על הבחנה חיונית בין החיים למתים. אלו ואלו קדושים ויקרים, אבל במובן שונה לגמרי של המילה. 

החת"ם סופר כתב במאה התשע עשרה נגד ניתוחי מתים, ועמד על הכבוד הגדול שנוהגים היהודים במתיהם. לדבריו, הגויים קוראים לגופו של המת "פגר", ולכן אינם מקפידים על כבודו; אך היהודים מאמינים שצריך לכבד גם את גופו של הנפטר: "עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר, כי גם בגופו שהיה נרתיק לנשמה נשאר בו לחלוחית קדושה, ונוהגים בו כבוד" (יורה דעה של"ו). 

תלמידו הגדול מהר"ם שיק הדגיש שכבוד המת נובע דווקא מהעובדה שהיה "נרתיק לנשמה". הוא הוסיף וטען שבגלל העיקרון הזה מותר לנתח את גופתו של מת כדי להציל אדם חי: "שהרי איסור ניוול המת הוא משום כבוד נשמתו שהייתה בגופו... ואם כך, מוטב שנבטל כבוד נשמה שהייתה בו, מפני כבוד נשמה שהוא עתה עדיין בחיים" (יורה דעה סימן שמ"ז, בעריכה קלה). כלומר: כבודו של הגוף המת נובע מהעובדה ששכנה בו נשמתו של אדם חי; ולכן לא ייתכן שנקריב למען כבוד המת נשמה חיה אחרת. 

ראוי לעשות כל מאמץ כדי להביא לקבר ישראל את אחינו ואחיותינו שנהרגו בשבי. כפי שהעיד החת"ם סופר, זהו ערך יהודי ראוי וקדום, שהגויים לא תמיד מבינים. זוהי חובה שלנו כלפינו קדושינו, השם ייקום דמם, וגם כלפי משפחותיהם, ייבדלו לחיים ארוכים. בדיעבד אנחנו יודעים כמה צדקו בני משפחתו היקרים של הקדוש הדר גולדין הי"ד כאשר תבעו מכולנו במשך שנים להיאבק להשבת גופתו – לא על ידי כניעה למחבלי החמאס, חלילה, אלא באמצעות לחץ מסיבי עליהם. הם היו כמעט היחידים שהזכירו לנו שאסור לשתף פעולה עם כנופיית המחבלים הרצחנית שהשתלטה על עזה. הלוואי שיזכו בקרוב למעט מנוחה, כאשר יסתיים סיפורו של הדר בקבר ישראל, כנהוג וכראוי. גם בני משפחותיהם של החללים האחרים ראויים לסגירת המעגל הזו. אסור להניח לכנופיית החמאס להמשיך ולהחזיק בגופות קדושינו. 

לצד זאת, צריך להדגיש את ההבדל בין המתים לבין החיים. כבודם של המתים נובע מהעובדה שהיו חיים; ערך החיים הוא שנמצא כאן בראש הפירמידה. לכן צריך להיזהר במבצעים צבאיים מסוכנים לחילוץ גופות. בכל מבצע יש מידה מסוימת של סיכון, אך יש נקודה שבה על מפקדי צה"ל למתוח קו, כדי שלא יאבדו עוד חיים, חלילה, במאמץ לכבד את המתים. צריך להקפיד גם להגביל את המחיר שאנו מוכנים לשלם בעסקה תמורות גופותיהם של קדושינו החללים הי"ד. לא יעלה על הדעת לשחרר תמורתן רבי-מרצחים, שיחזרו חלילה להרוג יהודים, כהרגלם וכחפץ לבם. כפי שלימד אותנו מהר"ם שיק, פיקוח נפש קודם גם לערך העילאי הזה של כבוד המת. 

גם בנוגע לחטופים החיים מתנהלת מדינת ישראל באופן כושל ומחפיר; טבח שמיני עצרת תשפ"ד הראה שהמדיניות הישראלית בנוגע לחטופים הפכה מכישלון טקטי לאיום אסטרטגי. את הדיון הזה נשאיר להזדמנות אחרת, וכאן נסתפק בקביעה שאסור להוסיף לנוסחה הטראגית הזו גם את החללים. צריך לחלץ את כולם – בתבונה ובמיומנות, בלחץ מתמיד על אויבינו ובנחישות קשוחה. אך דווקא מתוך ראייה הומנית של כבוד האדם, דווקא מתוך הכבוד שמסורתנו רוחשת לגוף שהיה פעם משכנה של נשמה קדושה, אסור לטשטש את הפער בין החיים לבין המוות.