מאמרו של הרב עופרן
מאמרו של הרב אילעאי עופרן מתאר תופעה רווחת בקרב ישיבות ההסדר: ירידה במספרם ובאיכותם של התלמידים שבוחרים להישאר ללמוד בישיבות, מתוך שאיפה לתפקידי רבנות וחינוך. הכותב מתאר שיחה עם ראש ישיבה, שלדבריו הנשארים הם הפחות מוכשרים, מי שהאפשרויות שלהם מצומצמות יותר. בעיני הרב עופרן זהו מצב בעייתי שפוגע בעולם החינוך והרבנות, ולדעתו הוא נובע מהפן הכלכלי – התחום התורני והרבני אינו מציע די פרנסה עתידית. הוא מציע גם פתרון: כשם שהתרגלנו לשלם על ספוטיפיי ויוטיוב, כך עלינו להתרגל לשלם על שיעורי תורה. אם הציבור יעבור את התהליך הזה, ייפתח אופק כלכלי בפני הצעירים המוכשרים. הם ייווכחו לדעת שאפשר להתפרנס גם אם נשארים בישיבה, ילמדו חינוך ורבנות ולא יעזבו ללימודי מחשבים.
על דברים אלו אני מבקש להעיר כמה הערות:
הטענה כאילו אלה שנשארים הם הפחות מוכשרים, שאין להם אפשרויות אחרות – היא עלבון לא ראוי. למען האמת, הפרנסה היחידה בימינו שהיא בטוחה יחסית היא דווקא בתפקידי חינוך. החלוקה הסכמטית בין מוכשרים יותר ופחות, חוטאת גם היא למורכבותה של המציאות. ישנם סוגים שונים של כישורים ואינטליגנציות, ותחום החינוך עשוי למשוך כאלה שכישוריהם מתאימים לו; זו לא סיבה לקבוע שהם פחות מוכשרים, אולי ההפך הוא הנכון.
הכי מעניין
הפתרון המוצע איננו מובן ולא יעזור. ראשית, אנשים כבר משלמים אלפי שקלים בחודש על חינוך תורני לילדיהם, אז נציע להם להוציא עוד כסף על תלמוד תורה? במקרים רבים הם כבר משלמים סכום חודשי משמעותי לקהילה שלהם, שבאמצעותו הם מממנים כבר רב קהילה, אז הפתרון הוא שהם ישלמו עוד?
תלמידי ישיבה בירושלים, אילוסטרציה. | צילום: אהרון קרוהן, פלאש 90
גם ההשוואה לספוטיפיי ויוטיוב איננה במקומה. שם מדובר על 30 שקלים בחודש שתמורתם אפשר לקבל את כל המוזיקה שבעולם. אם תמורת 30 שקלים חודשיים היינו מקבלים את כל השיעורים שבעולם – אולי היה מקום להשוואה. אני מניח שההצעה היא לשלם לפחות 100 שקלים בחודש תמורת שיעור שבועי אחד. ההשוואה הנכונה אפוא היא לא לספוטיפיי ונטפליקס אלא לאנשים שמתפרנסים מחוגים והרצאות. ובכן, אלה חיים מאתגרים שרק בודדים מצליחים בהם, ושאין בהם כל ביטחון כלכלי. מאוד קשה לקבל כך משכנתא למשל, ולעמוד בהחזר חודשי גבוה. במציאות כזו האדם יידרש לשווק את עצמו כל העת, התחרות תהיה אדירה, והשוק מוצף לחלוטין. מי יחליט להישאר כך בישיבה, בשביל חיים שלא ברור עד כמה הם אפשריים בכלל?
אכן, הבעיה שמתאר הרב עופרן ממשית ומעיקה ואני מכיר אותה היטב שנים רבות, הן מחוויה אישית והן לאחר שליוויתי מקרוב עשרות אנשים שהתלבטו בשאלות כאלה. מתוך ניסיוני אני מבקש להוסיף שתי נקודות מבט:
לדעתי, תחושתם של ראשי ישיבות שבעבר נשארו בישיבה תלמידים מוכשרים יותר, קשורה לנקודה מעט אחרת: בעבר היו מי שנשארו בישיבות מתוך שאיפה להיות ר"מים בישיבות הסדר. זהו אורח חיים שאכן עשוי לקסום לאנשים מסוג מסוים. במידה רבה אלה אותם אנשים מהסוג שעשוי ללכת לאקדמיה, לחקור וללמד, או מהסוג שהולך היום לעמוד בראש מכינות. בעבר זה נראה כמו מסלול ריאלי ואפשרי מאוד, היום זה הרבה יותר מסובך: התחרות אדירה. יש מעט מאוד תקנים פתוחים, וישיבות רבות מעדיפות את מי שגדלו אצלן, או את מי שגדלו בבתי מדרש מסוימים. כל מי שנמצא בישיבות רואה סביבו אנשים חכמים ורציניים שלא מצאו את עצמם. במציאות כזו, להציע לאנשים לצאת למסע של מכירה עצמית אינסופית, פתיחת עסק ופרנסה מהעברת חוגים בערבים – אלה לא החיים שהם מחפשים ושמתאימים לנפש שלהם.
אגב, כל המציאות שמתוארת במאמר קיימת הרבה פחות בישיבות הקו או מרכז הרב, ובכלל בעולמות יותר חרד"ליים ותורניים. לא ברור לי מדוע הנקודה הזו הופיעה בדברי הרב עופרן רק ברמז.
אז מה כן הפתרון? אין לי תשובה ברורה, וזה אכן נושא שראוי למחשבה מעמיקה. אך ארצה לסיים באמירה פוזיטיבית, בנקודה של הזדמנות גדולה ועין טובה. אני רואה סביבי לא מעט תלמידי חכמים שלמדו שנים רבות בישיבה ולצד זה למדו מקצוע. הלימוד הוא חלק מרכזי מחייהם והם בחרו להשקיע בו רבות, אבל לאור המצב הם גם למדו מקצוע ועוסקים בו. אני מתרשם שהתופעה הזו הולכת וגדלה, ושיש לה פוטנציאל גדול. כחלק מהתופעה הזו יש גם אנשים שבעבר היו הולכים להיות ר"מים בישיבות הסדר, וכיום משמשים כמורים ומחנכים בישיבות תיכוניות ובתיכונים (מתוך גדלות ורוממות, לא כפשרה משברית; אם כי עדיין חסרה להם ההוראה ברמה הגבוהה, והמשך הלימוד והצמיחה האישיים).
צריך לחשוב על דרכים לאגד ולאחד את האנשים הללו, לקיים מפגשים של חיזוק הדדי, ליצור סביבה של שאיפות רוחניות ותורניות גבוהות, ולאפשר להם ללמוד על מנת ללמד, לשמוע ולהשמיע. עלינו להעצים ולפתח מסגרות שבהן תלמידי חכמים אלו יוכלו להמשיך לצמוח ולהתפתח תורנית במקביל להתפתחותם המקצועית. מגמה זו עשויה לחזק את הקשר בין עולם התורה לחיי המעשה. כך יתחדד המסר כי לימוד התורה והוראתה אינם נחלתם הבלעדית של אנשים שעובדים בכך. חלק מהאנשים הללו יוכלו לתרום תרומה תורנית ייחודית גם בנושאים שקשורים לתחום עיסוקם המקצועי, ובכך להעצים מודל נוסף של תלמיד חכם בן זמננו. חזון זה דורש מחשבה מעמיקה, עשייה נחושה וסייעתא דשמיא.
הרב אייל רזניקוביץ הוא חוקר במכון משפטי ארץ ובבית המדרש "חי בהם"