פרנסה ברווח: לרבנות בישראל דרוש מודל עסקי חדש

לאחרונה שוחחתי עם ראש ישיבת הסדר גדולה וידועה, ושאלתי אותו על הבחירות המקצועיות של בוגרי הישיבה לאחר סיום שנות ההסדר והלימודים בישיבה. הרב פלט אנחה של תסכול ואכזבה, ומנה את בוגרי השיעורים האחרונים: "יש בערך עשרה סטודנטים לרפואה, ומספר דומה של מהנדסים; הרבה לומדים מדעי המחשב, המון בהייטק; לא יותר מאחד או שניים במחזור נשארים בעולם הרבנות והחינוך". הישיבה המדוברת אינה חריגה ומיוחדת. אני שומע מחברים, שכנים ועמיתים קולות דומים, שאליהם מתלווה עובדה מדאיגה נוספת: המעטים שבוחרים להישאר במרחבי החינוך והרבנות, הם לא פעם, איך לומר בעדינות, הבחורים הפחות מוכשרים בכל שכבה. אלו שפתוחות בפניהן פחות אופציות בעולם התעסוקה והפרנסה הכללי.

לא מדובר אומנם במחקר מהימן ותקף, אך לרושם הכללי הזה שותפים לא מעט חברים בעולם הישיבות והחינוך הדתי ששוחחתי איתם על הנושא. הקושי לפרנס משפחה ברמה סבירה באמצעות עיסוק בחינוך, ועוד יותר מכך מעיסוק ברבנות, משאיר את התחום לאחד משניים – או לאנשים מוכשרים פחות, שמרחב הבחירה שלהם מצומצם למדי, או לאנשים אידיאליסטים מאוד, לפעמים עד כדי ניתוק מהבנה של צרכים חומריים ואילוצי העולם הגשמי. השילוב הזה יוצר אופי בעייתי של הדור הבא של הרבנים ואנשי החינוך.

אומנם כבר התנא רבי צדוק הזהיר כי אין לעשות את דברי התורה "קרדום לחפור בהם" (אבות ד, ה) ובירושלמי שנינו, "מה אני בחינם אף אתם בחינם" (נדרים ד, ג), ואפשר שעל יסוד מחשבה זו פשטה בעולם התפיסה כי תפקידי רבנות והוראת־תורה ראויים להתקיים בלא שכר. אלא שכבר כתב רבי יוסף קארו כי פשט המנהג בקרב "כל חכמי ישראל... ליטול שכרם מן הציבור" (כסף משנה על הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, ג, י), וכי בלא מודל עסקי הגון שיאפשר למלמדי התורה להתמסר לעבודתם – תשתכח התורה חס ושלום.

לרבנות בישראל דרוש מודל עסקי חדש. מודל שיאפשר לצעירים מוכשרים ששוקלים את עתידם המקצועי, להביט אל האופק התעסוקתי שלהם ולראות פרנסה ברווח. מודל עסקי כזה יאפשר עלייה ברמת לימוד התורה של צעירים ומבוגרים, פרטים וקהילות. הוא יאפשר לימוד ברמה גבוהה, כיאה לתחום שמוקדשים לו משאבים משמעותיים של זמן וקשב – להבדיל מלימוד שנעשה בהתנדבות, אחרי שעות העבודה, על ידי אדם שלא יכול להקדיש לנושא את עיקר זמנו ומרצו.

בין ארה"ב לישראל

ככלל, נהוגים בעולם שלושה מודלים עסקיים לעולם הרבנות:

המודל האמריקני – פילנתרופיה. רבנים בארה"ב הם לפני הכל גַייסי כספים. עוד לפני שהם נדרשים לדעת תורה והלכה, עליהם לדעת לגייס משאבים למוסדותיהם. בהינתן ההפרדה הנוקשה בין דת ומדינה בארה"ב, הרבנות האמריקנית מושתתת על תרומות של נדבנים. בתרבות האמריקנית, שמנוסה ומורגלת בפילנתרופיה לצורכי דת ורוח, יש לכך היתכנות גדולה, והיא מפרנסת ביד רחבה קהילות, מוסדות ורבנים. אלא שלא פעם היא מאלצת את הרב לרדוף אחר עשירי הקהילה ולהתחנף אליהם, שכן הוא תלוי בהם למחייתו. לא פעם מידת הקרבה לרב נגזרת מהיכולת הכלכלית, ורב שאינו סמוך על שולחנם של שועי הקהילה, לא יצליח להתקיים.

מודל ישראלי אחד – תקציבי ממשלה. רבים מהרבנים בישראל מתוקצבים וממומנים מכספי מדינה. התקציבים הנדיבים הללו מאפשרים לקהילות רבות, בעיקר ביישובים, להעסיק רב, והם יוצרים משרות רחבות לאלפי רבנים, כולל כותב שורות אלו. הצרה הגדולה במודל הזה היא שהוא יוצר פוליטיזציה מכוערת של עולם הרבנות. כמו כל משאב ממשלתי, גם תקציבי ותקני הרבנים מנוהלים בידי מפלגות ועסקנים, והופכים לא פעם לאתנן פוליטי. המציאות שבה רב כפוף למרותם של פוליטיקאים, נדרש להתרפס בפניהם ומבקש לרצות אותם, עומד בסתירה מהותית למהותה של התורה והרבנות. במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים להעביר את הסמכות מהפוליטיקאים לקהילות, אך הם העלו חרס. עוד לא נולד כנראה העסקן הפוליטי שיקדם מדיניות שתפחית את כוחו.

מודל ישראלי שני – התנדבות. בהינתן העובדה שתקציבי הרבנות הישראליים מסורים בידי הפוליטיקאים, לקהילות רבות אין ייצוג פוליטי מספיק שמאפשר להן לקבל תקציבים אלו. קהילות כאלה אינן מקבלות תקצוב ממשלתי לרבנות ולתכנים רוחניים, אך בהיעדר תרבות פילנתרופית כמקובל בארה"ב, גם אין מודל למימון אלטרנטיבי. קהילות אלה בונות את לימוד התורה ואת חייהן הרוחניים על בסיס התנדבותי של חברי הקהילה – זה נותן שיעור בהתנדבות, זו מלמדת תמורת סכום סמלי. מודל זה מרחיב אומנם את מעגל השותפות, במיוחד בקהילות שיש בהן חברים וחברות מלומדים שיכולים לתת מענה לצרכים אלו, אך הוא אינו מאפשר התמסרות משמעותית, התמקצעות ועשייה יומיומית. רבנות מבוססת־התנדבות היא רבנות חלקית ביותר, ובדרך כלל רמתה גבוהה פחות.

למודל הזה מתלוות לא פעם כל מיני רעות חולות, של תרומות ותשלומים שאינם מסודרים ואינם מדווחים. כספים ניתנים ללא קבלה וחשבונית, שכן אין מדובר במערכת פרנסה ותשלום מוסדרת אלא בהתנדבות "עם כוכבית". בעיניי זו המציאות הגרועה מכולם, משום שהיא הופכת את הרב לשילוב עצוב שבין קבצן לגנב, מי שמקבל את הכסף במעטפה או מתחת לשולחן, בלי תעריף קבוע ובלי מע"מ.

תשלום יוצר מחויבות

נדמה לי שאת ההשראה לפתרון הבעיה ניתן לשאוב מהתבוננות בתחומי רוח ופנאי אחרים, ובתמורות שחלו בהם בשנים האחרונות. עד לפני שנים לא רבות היו אתרי הצפייה הישירה שכיחים ופופולריים מאוד. צרכנים רבים צפו בסדרות בחינם ברשת, אף שהדבר היה אסור על פי חוקי זכויות היוצרים. במהפכה שקטה ואיטית, תופעה זו כמעט חלפה מן העולם ואת מקומה תפסו פלטפורמות צפייה בתשלום. לנטפליקס למשל, יש בישראל לפי הערכות קרוב למיליון מנויים. מיליון משפחות ופרטים שמשלמים סכום הגון בכל חודש על הזכות לצפות בתוכן איכותי, ללא פרסומות. כך גם מנויי הפרימיום של ספוטיפיי, יוטיוב ודומיהם. אם לפני שלושים שנה איש לא היה מעלה בדעתו לשלם מאות שקלים בכל חודש על הזכות לשמוע מוזיקה או לצפות בטלוויזיה, הרי שכיום רבים מאיתנו עושים זאת, בהנאה גדולה.

תהליך דומה קרה בתחום האימון הגופני. את "שעת כושר" בתוכניות הבוקר ואת הריצה בפארק בשעות הערב, החליפו חדרי כושר, מאמנים פרטיים וקבוצות ריצה. הציבור בישראל משלם סכומים גבוהים על בסיס קבוע עבור ההזדמנות לעשות פעילות גופנית. עיריות רבות מעמידות מתקני כושר בפארקים הציבוריים חינם אין כסף, אך הציבור משלם מאות שקלים בכל חודש עבור הזכות להשתמש במכשירים דומים בחדר כושר מסודר. גם דיאטה היינו עושים פעם באופן פרטי, אחרי עצה מהרופא או מהדיאטנית של קופת חולים, אך כיום פשטה בציבור הנכונות לשלם אלפי שקלים לתוכניות ליווי כמו "אבא חטוב".

מעמד הביניים הישראלי עבר מהפכה תרבותית גדולה. הנכונות שלו לשלם עבור צפייה בתוכן איכותי, אימון גופני או דיאטה, אף שניתן להשיג כאלה בחינם, משתלמת ומועילה לכל הצדדים. המנויים מאפשרים לחברות התוכן להעלות את הרמה של התכנים שהן מציעות, והצרכנים מצידם יכולים להשתחרר מהעול המעיק של הפרסומות ומהתערבותם של פוליטיקאים.

זאת ועוד, מודל עסקי שמחייב תשלום מצד הצרכן או המשתמש, יוצר מחויבות גדולה יותר מצד הציבור. מי ששילם על מנוי לחדר כושר או על הנחיות לדיאטה, יעשה מאמץ גדול יותר "להצדיק" את התשלום ולעמוד במשימה שלקח על עצמו.

"לא תהא כהנת כפונדקית?", תהו חז"ל, ותבעו את עלבונה של מי שראויה לכבוד אך אינה זוכה לכבוד שאחרות, פחותות ממנה, זוכות לו. מדוע תהא התורה פחותה מדיאטה או מסדרה בטלוויזיה?

דרוש לנו שינוי תרבותי עמוק. שינוי שבמסגרתו הציבור יתרגל לשלם גם עבור תוכן תורני, שיעור קבוע ולימוד מעמיק. מציאות כזו תאפשר "מודל עסקי" לרבנות הישראלית, מודל שמשוחרר מחנופה לפילנתרופיה וחף משליטתם של פוליטיקאים. הוא יגביר את המחויבות של הלומדים, יגביה את הרמה ויעמיק את הלימוד.

בעומק העניין טמון יסוד רוחני־אמוני עמוק וחשוב: תורת ישראל תורת חיים היא. מהות ההלכה והמצוות הוא בחיבור של חומר ורוח, של העולם הזה עם העולם הבא, של דבר ה' עם המציאות הארצית. החיבור הזה דורש רבנות מחוברת, פועלת ומתפרנסת. לא כזו שמתחנפת לעסקנים ולא כזו שרודפת אחרי תורמים, אלא כזו שהציבור רודף אחריה, דורש אותה ומשלם עבורה. זה המודל הראוי לחיים של תורה במציאות המודרנית.

הרב אילעאי עופרן הוא רב קבוצת יבנה וראש מכינת "רוח השדה"