עשרים שנה עברו, ועדיין בכל פעם שאני רואה או שומע שמישהו משתמש במילה הזו, עולה בי תחושת גועל. טורים, סדרות ומיזמים על עקירת גוש קטיף וצפון השומרון: ברגע שאני רואה שהם אימצו את מותג השקר שאנשי יחסי הציבור של המהלך בחרו, מבחינתי הם עדיין שבויים בקונספציה.
זו לא הייתה סתם מילה. השם שנבחר לאירוע היה חלק מהפשע, חלק מהניסיון - שהצליח, למרבה הצער - לעטוף בצלופן ורוד את אחד המהלכים ההזויים, השגויים והכואבים שמדינת ישראל עשתה לאזרחיה. המילה הזאת הייתה חלק ממעשה הרמאות, בדיוק כמו שקר ה"יש פתרון לכל מתיישב", כמו התדמית האלימה שהודבקה באכזריות למתיישבים, כמו הבטחות השווא "אחרי שניסוג, אם הם רק יגיבו, נתקוף אותם בשיא הכוח".
המילה הזאת תמצתה את אשליית אזרחי ישראל שהגירוש יאפשר לייצר חומה שתפריד לחלוטין בינינו ובין שוחרי המוות בצד השני, האשליה שבאמת אפשר להתנתק מעזה.
הכי מעניין
את כל הכזבים האלה צמצמו לתוך מילה אחת יפה ואלגנטית, והצליחו באמצעותה לשווק לעם ישראל את המהלך הנורא הזה. ההצלחה הייתה כה גדולה, עד שבעקבותיה כבר תכננו את מהלך ה"התכנסות", שהיה אמור לתת את מכת המוות למפעל ההתיישבות בחבלי יהודה ושומרון, ולייצר מדינה פלסטינית במרחק חמש דקות מכפר־סבא.
גירוש גוש קטיף. | צילום: מרים צחי
כן, גם בימין יש מי שעדיין משתמש באותה מילת מיתוג, שממשיך לעטוף את העקירה הנוראה בצמר גפן מתוק. הימין ניחן באנשי מעשה. הוא טוב בהקמת יישובים, בייסוד גרעינים, וכמובן בנוכחות גבוהה ביחידות הכי קרביות בצבא. אולי הוא אפילו יודע לבנות תוכניות עקרוניות לאופן שבו המדינה צריכה ויכולה להתנהל באופן מועיל ומיטבי. בדבר אחד אין ספק שהימין נמצא בפיגור של שנות אור לעומת מחנה השמאל: הבנת כוחן של מילים, השפעה העצומה שיש למיתוג ולתודעה, והאופן שבו משתמשים בכלים האלה.
לשם השוואה, קחו את האופן העקבי שבו הקפידו בשמאל לקרוא לרפורמה המשפטית בכינוי "המהפכה המשטרית". בפועל, "המהפכה המשטרית" היחידה שהתרחשה הייתה כשבג"ץ – בעיצומה של מלחמה – פסל אפילו את הסעיף הקטנטן של "עילת הסבירות", בהחלטה שלדברי פרופ' דניאל פרידמן "מציבה את בית המשפט מעל החוק".
ועדיין, גם היום, כשברור שהרפורמה נכשלה, שספק אם היא הייתה מצליחה לשנות משהו, הם עדיין מקפידים לדבר על "ההפיכה המשטרית". יוצרי המותג הזה, בדיוק כמו יוצרי מותג "ההתנתקות", ידעו היטב מה הם עושים - ולא במקרה נחלו הצלחה בשני המקרים.
ההשוואה בין האזרחים המוחים נגד "הפיכה משטרית" לאלה המשתמשים במושגים "גירוש" ו"עקירה" עושה עוול, כמובן. המושג הראשון היה חסר כל קשר לרפורמה המשפטית, אבל התיאורים האחרים הם המדויקים ביותר לאירועים של קיץ תשס"ה. בניגוד למילת הצלופן השקרית שבחרו היח"צנים, ישראל מעולם לא התנתקה מעזה, ואפילו לא תכננה להתנתק ממנה. המדינה המשיכה לספק דלק, מים וחשמל לרצועה, להכניס סחורות ולקבל פועלים, להיחשב בעיני העולם כאחראית על מצב התושבים שם, וכמובן לקבל בתמורה קסאמים, גראדים ופצצות מרגמה.
עוד כתבות בנושא
הדבר היחיד שנעשה במהלך הנפשע ההוא לפני עשרים שנה היה עקירת היישובים הפורחים, וגירוש של המתיישבים שקיימו בהם את החזון הציוני. יאיר לפיד, בטור המיתולוגי שכתב שנה לאחר מכן, הבהיר שלפחות בעיני חלק מסוים בעם העקירה עצמה הייתה המטרה המרכזית. הסיפור לא היה אירוע מדיני או צבאי, ולא במקרה המהלך לא נעשה מול הצד הערבי. זה היה אירוע חד־צדדי, כי "הצד השני" היו הימין והמתנחלים. אותם היה צריך לגרש כדי להבהיר מי באמת שולט במדינה.
גירוש ועקירה הן מילים דוקרות, כואבות, אבל לכן חשוב להקפיד כל הזמן להשתמש רק בהן – כדי לשמר בתודעה הציבורית את מה שבאמת היה שם: מהלך דוקר, כואב ובועט.
משתמשי המילה ההיא מבקשים לשים את הכעסים והכאבים מאחורינו, להניח להם. כדי שזה יקרה ראוי היה שיגיעו בקשת הסליחה, הכרה בחטא, התנצלות. יודעים מה? בוא נניח לכל אלה, ונתחיל במשהו אחד קטן: להפסיק להשתמש במילת השקר והצלופן, ולהתחיל לקרוא למעשה הנפשע הזה בשמו.