הפעם הראשונה והאחרונה שניסיתי להשמיע לאבא שלי מוזיקה

באופן חריג וחד־פעמי אספתי רשימת שירים כזו וצרבתי אותה על דיסק. לרגל המאורע ביקשתי מאבא שלי להשמיע את הדיסק במערכת של הרכב, ולהפתעתי הרבה הוא הסכים. מה שקרה אחר כך חרות בי עד היום

תוכן השמע עדיין בהכנה...

שמיעת מוזיקה | שאטרסטוק

שמיעת מוזיקה | צילום: שאטרסטוק

בדרך לחופשה המשפחתית, אחרי שסיימנו לריב על מקומות הישיבה, הגיע תור המוזיקה. הייתה זו נסיעה משותפת ראשונה אחרי ימי בין המצרים אז ביקשתי שינסו לא לשבור את הצום בבת אחת. תתחילו עם איזה שיר של קודש, הצעתי, או משהו רגוע משירי ארץ ישראל הישנה. והפקדתי את הספוטיפיי בידיו של בן ה־11 שישב במושב האחורי (זה הדיל אצלנו. מי שנגזר עליו לשבת מאחור - שולט במוזיקה, וכך כולם סובלים בערך במידה שווה). חלפו דקה או שתיים, ומן הרמקולים התחיל להסתלסל שיר אהבה של אחד מאלילי הזמר בני זמננו. לא רציתי לשבור מיד את הכלים. חופשה ארוכה עוד לפנינו. אך ההאזנה לאותו זמר כשהוא מתאר בשפה עילגת את גיפופי החיבה שהורגל להם בחיק אהובתו שברה אותי כמעט כמו שהפרידה מן האהובה הנ"ל שברה את לבבו. "לא אמרנו משהו על קודש וארץ ישראל הישנה?" שאלתי בעדינות. "מה אתה רוצה, אבא", הילד עוד ניסה להצטדק, "זה שיר ממש ישן שלו". אבל אז התעוררו משנת החורף שלהם צמד המתבגרים שבספסל האמצעי.

"מה שירי קודש עכשיו?", "למה שנשמע שירים שרק אתה אוהב?", "חבל שלא נסענו באוטו של סבא", "עדיף כבר היה להישאר בבית". טוב שהם לא מגזימים, המתבגרים.

כהורה למתבגרים אני עוד קצת טירון, אז ניסיתי קצת לדבר באוזניהם בהיגיון. אך כשהניסיונות כשלו בחרתי לספר להם על הפעם ההיא, היחידה, שבה השמעתי לאבא שלי מוזיקה. למדתי אז בישיבה תיכונית בפתח־תקווה, ויצא שאבא שלי היה מסיע אותי בדרכו לישיבת ההסדר הסמוכה. סצנת הפודקאסטים עוד לא הייתה קיימת, וכשהוא לא התארגן על קלטות עם שיעורים של הרב אלחנן סמט או הרב יואל בן־נון, הוא היה מקשיב לתוכניות האקטואליה. ואני השתגעתי מזה. את מי מעניינים כל הדיבורים? עד שיש לך כמה דקות פנויות, למה אתה לא שומע מוזיקה?

הכי מעניין

"מה שירי קודש עכשיו?", "למה שנשמע שירים שרק אתה אוהב?", "חבל שלא נסענו באוטו של סבא", "עדיף כבר היה להישאר בבית". טוב שהם לא מגזימים, המתבגרים

אבל הוא היה האבא, ובאותם ימים הייתה עדיין לעובדה הזו קצת משמעות, אז ברוב הנסיעות הייתי שוקע לי בספר כשהוא היה מקשיב לקרן נויבך או רזי ברקאי. עד שיום אחד ביקשתי שייתן לי להשמיע דיסק. את חטאיי אני מזכיר היום, מדובר היה בדיסק צרוב. להגנתי אגיד שלא היו אפשרויות סבירות להאזין בצורה חוקית לשירים ספציפיים שאהבת בלי לקנות ערמות של דיסקים שתצטרך להיסחב איתם לכל מקום. איך שלא יהיה, באופן חריג וחד־פעמי אספתי רשימת שירים כזו וצרבתי אותה על דיסק. לרגל המאורע ביקשתי מאבא שלי להשמיע את הדיסק במערכת של הרכב, ולהפתעתי הרבה הוא הסכים. דחפתי אותו פנימה, לחצתי על כפתור ההפעלה, וברכב התחיל להתנגן השיר הראשון: "פרפרים" של אורי בנאי.

"פרפרים" בתחילת שנות האלפיים היה להיט ענק. הוא הופיע בכל חוברות הגיטרה שהיינו מנגנים מתוכן בפנימיות. לא היה קומזיץ של בני עקיבא שלא צרחנו בו יחד את המילים של הפזמון. כך שהייתי נרגש להראות לאבא שלי את האור כשהרמקול התחיל לנגן את המילים הראשונות: "עוד הריח שלך עליי, מאתמול / ועוד הטעם שלך בפה". אני זוכר את עצמי מחליף צבעים במהירות רבה יותר מהפרפרים בשיר. ואת אבא שלי מביט בי בגבות קצת מורמות ורומז בעדינות: "אולי בכל זאת נחזור לשמוע חדשות?"

זו הייתה אפיזודה קצרה ומביכה מאוד אבל חלפו יותר מעשרים שנה והיא עדיין חרותה בי. לא חזרתי מאז לשמוע מוזיקה עם אבא שלי (פרק של פודקאסט דווקא ניסיתי להשמיע לו, אבל על כך יסופר בפעם אחרת). אבל הרגשתי שבאותן שניות בודדות קיבלתי משהו. ומאז, כששמתי לעצמי שירים בדיסקמן, המבט שלו ליווה אותי. ואני יכול לומר לכם דבר אחד, מאותו היום את "פרפרים" כבר לא שמעתי. המתבגרים שומעים את הסיפור, אך מתקשים עם השורה התחתונה. נו, אז למה לא תיתן לנו, כמו אבא שלך, לבחור את השירים, וכשהם לא ימצאו חן בעיניך תנעץ בנו מבטים? יפה שאלתם, אני משיב, ההבדל הוא שלי הייתה יראת כבוד מהמבט של אבא שלי.