כשהייתי בן שש וחצי בערך, ההורים שלי הוציאו את הטלוויזיה מהבית כחלק מתהליך החזרה בתשובה שלהם. אומנם לא היינו בית כזה שבו הטלוויזיה היתה דלוקה הרבה, ואני לא הייתי ילד כזה שיושב אחרי בית ספר וצופה יום־יום בתוכניות לילדים, ובכל זאת המאורע ההוא זכור לי היטב. אחרי בית הספר הלכתי לדניאל חבר שלי מהכיתה (היום הוא שף מצליח, ככה מישהו סיפר לי לא מזמן) וביליתי אצלו את אחר הצהריים. בערב, אמא שלי באה לאסוף אותי ובדרך חזרה הביתה היא סיפרה לי שהם מכרו את הטלוויזיה לאלטע זאכן הזה שמדי פעם היה עובר ברחוב שלנו עם הטנדר הפתוח מאחור. אני לא זוכר את הבשורה ההיא כרגע דרמטי במיוחד, גם לא זוכר שהצטערתי מי יודע מה, אבל כן זוכר את השידה הריקה בסלון, זו שעליה הייתה מונחת הטלוויזיה וכמה ימים אחר כך הונח עליה אחר כבוד אקווריום בוהק עם דגי נוי צבעוניים, שהיינו מאכילים מדי ערב ובוהים בהם מפעם לפעם. סוג של טלוויזיה אבל אחר.

ובכל זאת, אף שכבר לא הייתה לנו טלוויזיה בבית ועוד לא היה אינטרנט של ממש בעולם, אפשר לומר שגדלנו על הסרטים המצוירים של וולט דיסני. שכן גם אחרי שהוריי נפרדו מהטלוויזיה שלהם, היינו הולכים לעיתים קרובות לסבא וסבתא שלנו שיהיו בריאים ואצלם היו גם טלוויזיה גדולה וגם מכשיר וידאו חדיש, ומתחת למזנון היה מדף שבו היו מסודרות כמה וכמה קלטות וידאו של סרטי דיסני שסבא שלי היה קונה אחת לכמה זמן. מאוד אהבנו לצפות בסרטים של דיסני. כל קלטת ראינו עשרות פעמים, בלי הגזמה. ורק היום, אני מבין עד כמה הסרטים האלו היו חלק חשוב ובלתי נפרד מהילדות שלי, עיצבו את ההסתכלות שלי על דברים בעולם, את התפיסה האסתטית שלי, וקירבו אותי בקרבה של ממש לעולם הסיפורים והאגדות. יש פריימים שחרותים לי בזיכרון ולא זזים משם עד היום למרות שכבר שנים לא צפיתי בסרטים האלה. למשל ב״שלגיה ושבעת הגמדים״ הרגע שבו הגמד 'ביישני' ניגש לשלגיה והיא תופסת אותו באוזניים הגדולות שלו ומנשקת אותו על הקרחת והוא מסמיק נורא, או דמותו וקולו של הסוחר המספר את הסיפור על אלאדין, או את ערמת הגפרורים של רוג׳ר רדקליף בסצנת הפתיחה של ״על כלבים וגנבים״ ועוד אינספור כאלה. יש סצנות בסרטי דיסני שחוויתי איתן סערת רגשות של ממש שהלכה איתי בלב הרבה זמן אחרי כל צפייה, כמו המוות הטרגי של מופאסה ב״מלך האריות״ או שברון הלב של וודי ב"צעצוע של סיפור" כשאנדי זונח אותו לטובת באז שנות אור. בקיצור, כשאומרים ״גירסא דינקותא״ מתכוונים גם לזה. בכל מקום ובכל זמן בחיים שלי הסרטים של דיסני היו איתי עמוק בלב ובזיכרון.

והנה, עברו שנים מאז ימי הקלטות ההן. מכשיר הווידאו החדיש של סבא וסבתא כבר מזמן שבק חיים והקלטות עצמן - מי יודע איפה הן. עקיבא שלי בן השבע נולד לעולם שבו האינטרנט ושירותי הסטרימינג הם כבר הרבה מעבר לעובדה מוגמרת ואני, בתור טיפוס נוסטלגי, הייתי מאוד רוצה לשבת ולספר לו בערגה על קלטות הווידאו המגושמות שהיו אצל סבא וסבתא ואיך היינו מכניסים אותן לחריץ ואיך הן היו ״נבלעות״ בו ואז לפעמים היה צורך להחזיר אותן אחורה וכל זה, אבל אני לא בטוח שהתיאורים האלה ירשימו אותו במיוחד, אז במקום זה ולקראת החופש הגדול עשיתי מעשה וארגנתי כמה וכמה סרטי וולט דיסני שאליהם התגעגעתי במיוחד.

היו שם מלך האריות כמובן, אלאדין, רובין הוד, מוצאים את נמו, משפחת סופר־על, מכוניות, על כלבים וגנבים וכל סדרת סרטי צעצוע של סיפור. וככה, לכבוד החופש הגדול, הקמתי קולנוע ביתי מאולתר ויזמתי סדרת הקרנות משפחתיות נוסטלגיות עם פופקורן והכול. ההצלחה של ההקרנות האלה עלתה הרבה מעבר למצופה. שמחתי לגלות שעקיבא מצא בסרטי הילדות שלי עניין רב מאוד. התבוננתי בו הרבה במשך הצפייה וראיתי מה מפעיל אותו, מה מרגש אותו ומה מצחיק אותו. גיליתי שאני זוכר משפטים שלמים בעל פה למרות שעברו יותר מעשרים שנה. ובעיקר חשבתי על איזה כוח פלאי יש ליצירות על־זמניות. הרי לא פשוט לצלוח את ממד הזמן. יצירות רבות הן נכונות לשעתן ואז נשאבות אל מערבולת ההיסטוריה ונשכחות ויש יצירות בנות עשרות שנים שלא נס ליחן והן מדלגות מעל כל הטלוויזיות שנמסרות לאלטע זאכענים, לא מתרשמות מהאינטרנטים והנטפליקסים והטיקטוקים המהירים (איזה בומר יצאתי עם המשפט הזה, אבל לא אכפת לי) ומצליחות לגעת בליבם של ילדים בכל דור ובכל תקופה.

ולסיום, רציתי לברר עם ילדי שנות ה־90', מי יודע מהי ההפתעה בהבטחה ״ועכשיו הסרט ובסיומו הפתעה!״