בריטניה, קנדה, פינלנד, פורטוגל – ועכשיו גם אוסטרליה – עוד ועוד מדינות מכריזות על כוונתן להכיר בקרוב במדינה פלסטינית. במקביל, קיימות מדינות שכבר הכירו במדינה הפלסטינית בעולם המערבי, כגון נורווגיה, אירלנד וספרד. עם זאת, אותן מדינות, שמתיימרות לדבר בשם זכויות האדם והזכות להגדרה עצמית, מסרבות כבר שנים רבות להכיר בטאיוואן כמדינה עצמאית.

על אף שטאיוואן היא בפועל מדינה עצמאית ודמוקרטית, המגנה על חופש ביטוי וזכויות אדם, ולה מערכת שלטון נפרדת, צבא עצמאי וכלכלה חזקה, רוב מדינות העולם נמנעות מלהכיר בה כמדינה עצמאית. הסיבה המרכזית לכך היא מדיניות סין, הדוגלת בעקרון "סין האחת", לפיו טאיוואן היא חלק בלתי נפרד מסין. כל מדינה המבקשת לקיים קשרים דיפלומטיים עם סין מחויבת לקבל עקרון זה. בנוסף, ממשלת סין מפעילה לחץ על מדינות שלא להכיר בטאיוואן או לקיים עמה קשרים רשמיים. דיפלומטיה זו כוללת איומים, מאמרים זועמים, סנקציות דיפלומטיות ולעיתים אף צעדים כלכליים. החשש מהתגובה הסינית מוביל את מרבית מדינות העולם להתרחק מהנושא, דבר שגורם לבידודה הבינלאומי של טאיוואן.

גם ישראל סובלת מלחצים סיניים בזירה זאת. שגריר סין בישראל, שיאוֹ ג'וּן-גֶ'נג, פרסם בחודש שעבר הודעת גינוי חריפה בעקבות ביקורים של משלחות ישראליות בטאיוואן, בהובלת ח"כ בועז טופורובסקי ("יש עתיד") וח"כ אוהד טל (הציונות הדתית). בנוסף, השגריר גם פרסם מספר מאמרים בתקשורת הישראלית בו טען שטאיוואן מנסה לפגוע בשותפות הישראלית-סינית והדגיש את החשיבות של עקרון "סין האחת".

טאיוואן מנסה לזכות להכרה בינלאומית מאז שנת 1971, אז קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 2758, שהעניקה את זכות הייצוג של סין באו"ם לרפובליקה העממית של סין (סין הקומוניסטית), במקום הרפובליקה של סין (טאיוואן). בעקבות זאת איבדה טאיוואן את מושבה במוסדות האו"ם ובארגונים בינלאומיים אחרים, מצב הנמשך עד היום.

רוב המדינות באו"ם, 119 במספר (62% מהמדינות החברות) אישרו את עקרון "סין אחת" של בייג'ינג, שלפיו טאיוואן היא חלק בלתי נפרד מהרפובליקה העממית של סין. מתוכן, 89 מדינות (כמעט מחצית מהמדינות החברות באו"ם), מרביתן מדינות באפריקה וכן בדרום אמריקה, אף שילבו את תמיכתן בעקרון "סין האחת" עם תמיכה במאמציה של סין "להשיג איחוד לאומי מחדש" עם טאיוואן, וזאת מבלי לציין שהמאמצים הללו צריכים להיות בדרכי שלום. יוצאות מן הכלל הן 12 מדינות, חלקן איים באוקיינוס השקט ובקריביים, שמכירות אך ורק בטאיוואן, בין מדינות אלו אין אף מדינה אירופאית או מערבית.

בשנים האחרונות אף החריפו האיומים הרטוריים והצבאיים של סין נגד טאיוואן, במיוחד תחת הנהגתו של נשיא סין הנוכחי, שי ג'ינפינג. סין מתעקשת כי טאיוואן היא חלק בלתי נפרד משטחה וממשיכה לאיים על השגת שליטה על האי, גם באמצעות שימוש בכוח צבאי. סין ביצעה סדרות של תמרונים צבאיים סמוך לטאיוואן, שנראים כתרגול למתקפה עתידית. כפי שהזהיר מזכיר ההגנה האמריקני פיט הגסת', סין עלולה לפלוש לאי כבר ב-2027.

סוגיית חוסר ההכרה הבינלאומית בטאיוואן חושפת את הצביעות שבשיח העולמי. מדינות מערביות רבות שמתיימרות לדבר על זכויות אדם מבקשות להכיר דווקא ביישות הפלסטינית, המפנה את מרבית משאביה למימון טרור והסתה, ולא בטאיוואן, מדינה דמוקרטית מתקדמת וידידותית לישראל. ניתן לראות כי מדינות מערביות אלו בוחרות לצאת למאבק פוליטי וציני נגד מדינת ישראל וזכותה להגן על עצמה.

ישראל יכולה ללמוד מסין כיצד להגן על הנרטיב שלה בעולם בצורה נחושה, חד משמעית וללא גמגומים, ולוודא שקולה נשמע בזירה הבינלאומית מבלי להתכופף בפני לחצים חיצוניים. כפי שממשלת סין דורשת ומדגישה את עקרון "סין האחת", כך גם על ישראל להקפיד ולדרוש הכרה בקווי היסוד שלה, לגנות את הטרור בצורה ברורה ומוחלטת, ולחתור להבטחת עמדותיה הלאומיות בזירה הבינלאומית. ההגנה הנחושה על הנרטיב הלאומי אינה רק עניין של דיפלומטיה, אלא ביטוי לעוצמה ולעקרונות, שמחייבים הכרה וכבוד מצד כל הקהילה הבינלאומית.