אוגוסט מתחיל, והסטוריז מתחילים להתמלא. תמונות משדה התעופה עם מזוודות צבעוניות ופרצופים נרגשים, תמונות מחוף הים עם דליים וארמונות חול, תמונות מצימרים מושלמים עם בריכות נוצצות וילדים צוחקים. המשפחות הקטנות והגדולות יוצאות לחופשה השנתית, מתעדות כל רגע, ואני יושבת עם הקפה ובולעת את הקנאה המביכה שמתגלגלת לי בבטן.

פעם הייתי המשפחה הזאת, הנופשת. כמעט בכל שנה היינו טסים - לרומניה, לאוסטריה, לאן שהיה הכי משתלם. הייתי מצלמת את אותן התמונות, מעדכנת את אותם הסטוריז, ועכשיו אני מחליקה ביניהם כמו מבקרת במוזיאון של החיים שאינם שלי יותר.

המציאות הפייסבוקית מכה בי מדי יום בשבוע האחרון. הדבר הזה שנקרא "חופשה משפחתית" לא יקרה לי יותר באופן שהכרתי. כן, יהיה חו"ל מהעבודה, יהיה גם קמפינג עם חברים גרושים והילדים שלהם, יהיו מדורה ופויקה ולבנות (זה מה שנשאר לי בבית, הבנים פשוט גדלו מדי), יהיה כיף. אבל זה לא יהיה אותו הדבר.

אנחנו לא מתחברים רגשית למצבים חריגים עד שאנחנו חווים אותם בעצמנו. זאת אמת שקשה לבלוע, אבל היא נכונה כמעט לגבי הכול - מחלות, אובדן הורים, קשיים כלכליים ובעצם כל מה שחורג מהנורמה שלנו. רק עכשיו אני נותנת את דעתי לכמה זה היה קשה בוודאי לחברות הגרושות או הרווקות שלי, לראות את הסטוריז האלה ולהרגיש כמו צופות מבחוץ. כמה פעמים הן ישבו עם הקפה והחליקו בין התמונות של המשפחות הנופשות והרגישו את הכאב החונק הזה של להיות האדם הכי בודד בעונה הכי נופשת.

כשהפילוסוף ג'ון רולס טבע את המושג "מסך הבערות", הוא הציע ניסוי מחשבתי מעניין: בהנחה שאיננו יודעים איזה מקום בחברה נתפוס, איך היינו רוצים שהחברה תתנהג? בהנחה שאיננו יודעים אם נהיה עשירים או עניים, בריאים או חולים, נשואים או גרושים - איך היינו מעצבים את הכללים? כשאתה לא יודע איפה תמצא את עצמך, פתאום אתה מבין שכדאי לדאוג לכולם.

עד שלא יצאתי מחוץ לתמונה לא הרגשתי את זה, ולכן אין לי תלונות על קהילות קטנות שמתקשות לראות את השונים. גם אני לא ראיתי אותם כשהייתי נשואה ומסודרת בחיי. אבל עכשיו הצטרפתי לפלוגת החריגים, ומתוך הזווית הזאת אני מרגישה צורך להנכיח נושא שעולה לא אחת בחבורות של גרושים שאני נמצאת בהן, וזאת העובדה שיכול להיות לפעמים ממש־ממש קשה להיות גרושים בקהילה. לא כי מישהו עשה משהו רע, אלא כי אנשים לא תמיד מודעים.

לא מזמן ישבתי עם חברה גרושה מהשומרון שמגדלת את שלושת ילדיה כמעט לבד, והיא סיפרה לי איך גם היום, שנתיים אחרי, ביישוב שלה ממשיכים להכין לנשות המילואימניקים ארוחות ולפרסם להן ימי כיף וריטריטים, אבל במרחק שני בתים יכולה לגור אישה שמגדלת את ילדיה לבד במשך כל השנה - ורבע עוגה לא יכניסו לה. ובחגים היא מוצאת את עצמה לפעמים לבד. ממש לבד. כי להזמין אותה לארוחה זה לא תמיד סימטרי.

ויום אחד חבר גרוש סיפר לי איך הוא ארז לבד את הבית, ביישוב הכי־הכי קהילתי, ואיש לא דפק בדלת ובא לעזור. אחר סיפר על הרגע שבו הוזמן למסיבת פורים קהילתית עם תחפושת בקונספט של זוגות, והלב שלו התכווץ. ועוד חברה אמרה שמה שהיה עוזר לה יותר מכול הוא שהיו מצמידים לה אחרי הגירושין משפחה מאמצת, כמו שעושים לפעמים לזוגות חדשים שמגיעים ליישוב, כי היא באמת משפחה בהרכב חדש, ובסטטוס כזה חברויות משתנות וצריך למצוא מחדש את העוגנים.

וכולן, כל הנשים, דיברו על כמה זה היה עוזר אם היו מקציבים להן איזה הנדימן שידפוק בדלת ויגיד: כל מה שאת צריכה להתקין - אני בא. כי אין לכם מושג כמה זה קרינג' להיות הגרושה שמבקשת מחברה להשאיל לה את בעלה כדי לסדר מדיח ששבק חיים.

חשוב לי לומר שאני לא בהאשמה או מרמור כלפי אף אחד. רבים מחבריי נרתמו ועזרו לי במהלך הפרידה, וגם היום הם ממש תומכים. אבל אני יודעת שאת הדף הזה קוראים אנשים מכל מיני קהילות, ולא כולם זוכים לתמיכה כזאת. ואני פה כדי להזכיר שקהילה לא נמדדת רק ברגעים של שמחה משותפת אלא גם ברגעים קשים. והמבחן האמיתי שלה הוא לא כמה היא מושלמת כשהכול בסדר, אלא כמה היא מחבקת כשהכול מתפרק.

rachelm@makorrishon.co.il