קצת לפני שפרצה המלחמה, הייתה לי הזכות לראיין את ההורים שלי לרגל שלושים שנה לעלייתנו ארצה. הריאיון הזה נגנז מפני מאורעות העם והארץ, ורק כעת, שנתיים לאחר מכן, נזכרנו בו. אף שהכרתי את רוב הסיפורים והדמויות שהוזכרו בו, הריאיון הזה עורר בי השראה.

במהלך ההרצאות שלי, הרבה פעמים אני מחמיצה את הפרק של העלייה לארץ. מאז ששמתי לב לכך התחלתי להדגיש אותו. רשמית, כי הבנתי כמה זה חשוב לאבא ואמא שלי. אבל האמת היא שזה לא רק זה.

סיפור עלייתנו ארצה הוא מבחינתי הסיפור שלהם. סיפור של נער ונערה שכספו שנים רבות, לפני שהכירו, להעתיק את מקום מגוריהם לארץ האבות הקדושה ולחיות בה כבשנים קדמוניות. זה סיפור על ההמתנה הארוכה והממושכת לשעה הנכונה, ועל הרגע הכמעט לא ייאמן שבו זה פתאום התרחש.

סיפור על חיים שהיו טובים ונוחים, עם שפה מוכרת, עבודה ותנאים מצוינים לצמיחה ולחינוך ילדים, ואז בחירה, למרות כל הטוב והנוחות, לעזוב הכול ולהתחיל חיים חדשים בארץ המובטחת והזרה הזו.

תקוות ציון

זה לא הסיפור שלי. אומנם הייתי חלק ממנו, אבל בשום שלב לא נאלצתי כמוהם לבחור או לוותר. כמעט בשום רגע לא הרגשתי או חוויתי על בשרי את קשיי העלייה והקליטה, ומבחינתי חיי כאן הם ישראליים לחלוטין - עם הטבה קלה של שפה אירופית ודרכון זר.

לפני שנתיים ישבתי איתם בבית ושמעתי מפי אבי על שנות ילדותו ועל הקשר המשפחתי שלו ליהדות אי שם באלג'יר, ולאחר מכן בצרפת. קשר עם המון מסורת משפחתית וקהילתית ומעט מאוד מחויבות דתית. הוא סיפר לי על ההיכרות שלו עם ישראל דרך תנועת הנוער "תקוותנו", המעודדת יהודים צעירים צרפתים לעלות לארץ.

תנועת הנוער הזו גם הניחה את התשתית למשפחתנו עד עצם היום הזה, שכן היא הסיבה לכך שאבא ואמא שלי התחתנו. שניהם הגיעו אליה כל אחד בדרכו, ולשניהם היא הייתה מקום לעיצוב זהותם לקראת חייהם הבוגרים.

הקשר של אמא שלי עם ישראל התחיל כשאביה, סבא שלי עליו השלום, ראה את מדריכי תנועת הנוער נושאים איתם ספר תורה לאחד המחנות שאמא שלי רצתה לצאת אליהם. המחזה הזה, בתחנת רכבת בלב פריז, גרם לו לתת את אמונו בתנועה, ומשם התחילה דרכם של אמא שלי ואחיה הגדול אל ארץ ישראל.

בעיטה ארצה

בסיפורי הילדות שלי כלולות המון אנקדוטות המלוות אותי כבת לעולים חדשים, וכעולה חדשה בעצמי. המון רגעים מביכים ומגושמים במרכז הקליטה במבשרת־ציון, שהכילה אז, בתחילת שנות התשעים, מגוון רחב מאוד של עולים חדשים מכל קצוות תבל.

היו לנו שכנים אתיופים, רוסים, אנגלים ואפילו איראנים. למדנו לתקשר בתמהיל של שפות שונות, עד ליום העמום והמעורפל שבו התחלנו כולנו לדבר עברית זה עם זה.

זכורים לי גם רגעים קשים יותר, חרדות ופחדים, חששות מפני העתיד שראיתי אצל הוריי ולא ידעתי לתרגם אותם אז. במחשבה לאחור, לא הכול היה ורוד.

ובכל זאת, מעולם לא נחשפתי לקשיים האמיתיים שליוו את הוריי בתקופה הזו. לא לפערי השפה, לא לפערי התרבות או לפערי החינוך שהם הרגישו בתקופת עלייתם.

מעולם, עד אותו הריאיון לפני שנתיים, לא שמעתי על תחושת הזרות התמידית שאמא שלי סיפרה שקיימת בה מאז שעלתה לארץ עד היום. מעולם לא שמעתי מהם על חששות כלכליים, או הרגשתי אצלם חוסר שייכות קהילתית.

במובן מסוים, כילדה קיבלתי מהוריי חיים נורמטיביים לחלוטין, שלא לומר ישראליים למהדרין.

נדמה לי שהזכות הגדולה הזו, להיות בת למהגרים בלי לחוות את קשיי ההגירה, נטועה במשמעות הרבה שהייתה למהלך הזה בעיני הוריי. ובעיקר לתשתית העוטפת והענפה, שהעניקה להם תנועת הנוער "תקוותנו", שבעוד ימים ספורים תחגוג שישים שנה להקמתה, ועד היום היא עדיין חיה ובועטת יהודים מצרפת לארץ ישראל.

בלי מילה בצרפתית

היום, כשאני חוזרת אל הריאיון ההוא, אני מבינה כמה עוצמה שקטה הייתה טמונה בסיפור של הוריי. סיפור שלא תמיד התפניתי להקשיב לו עד הסוף.

עד כמה החלוציות והציונות נטועות בהם באופן עמוק ושורשי, עד שהחיים כאן, בארץ הזו, הפכו לי, לבתם, לטבע שני.

דווקא בזכות הבחירה שלהם, החלום שלהם, העקביות והמסירות, אני יכולה לחיות כאן היום בתחושת שייכות מלאה.

לא פעם אני מתבוננת בילדיי ובילדיהם של אחי ואחיותיי, שלא מדברים (לצערנו הגדול יש לציין) מילה בצרפתית, וחושבת שבעצם זו ההוכחה לכך שעלייתם של הוריי הצליחה.

הנה אנחנו, ארבעתנו, נישאנו לישראלים ומגדלים את הדור היהודי הישראלי הבא. וזה מעורר בי גאווה, וגם הערכה מחודשת וגדולה להורים שלי.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il