כשקראתי השנה באגדות החורבן, לא חמקה ממני העובדה שהפעם אנחנו הקיסר.

בשנים עברו קראתי את הסיפורים מנקודת המבט שלנו. כשהקיסר נימק בפני רבי יוחנן את המצור בכך שירושלים היא חבית של דבש אשר דרקון (דהיינו ארגוני הקנאים) כרוך עליה וחייבים לשבור אותה כליל, התחננתי יחד עם אנשי ירושלים שיביאו צבת ויסירו את הדרקון בעדינות. אבל הפעם זאת ההתלבטות שלנו, אם להחריב עיר שלמה על יושביה או להסיר במחיר קורבנות גבוהים את הדרקון.

אנחנו מי שבני העיר הנצורה פונים אליו בבקשות הומניטריות, ממש כמו רבי יוחנן שמבקש לשלוח רופא לרבי צדוק שהיה כפסע ממוות ברעב. וממש כמו הקיסר אנחנו נענים לבקשות ומתאמצים (כפי שמעיד יוספוס על טיטוס) לא לפגוע במקומות מקודשים, עד שהאויב לא מותיר לנו עוד ברירה.

ודווקא מתוך ההכרה המטלטלת הזאת יכולתי להבחין שחכמינו לא ביקרו את הקיסר. גם מנקודת המבט הנוראה של רגע החורבן הם התייחסו אליו כמעט ככוח טבע. כקורבן המצב. את אשמת הרעב הם תלו רק בבריוני ירושלים, שמנעו מזון מפי הטף בשם צרכים פוליטיים. ואת החורבן והגלות תלו רק בחטאי עצמם. הקיסר יחטוף מאיתנו בתורו, אבל בעומק הוא בסדר. כי ככה זה במלחמה.

המערב מתקשה לקבל את רעיון המלחמה. את הרעיון הבסיסי ששני עמים נאבקים על משאב מוגבל ולשם כך הם עושים ככל יכולתם להרוג זה את זה. והוא צודק. זה רעיון הזוי, אם רק חושבים עליו. לפעמים אני תופס את עצמי תוך כדי הירי ונזכר שמה שאנחנו עושים עכשיו בעצם זה לנסות לקרוע את בשרו של אדם אחר עם חתיכות ברזל. שזו הזיה מוחלטת. באיזה עולם אני קשור לפעולה כזאת.

כשאנחנו לומדים את תפיסת המלחמה של הרב קוק, אני מבקש מתלמידיי לתאר לעצמם שהם חוזרים הביתה ומגלים שאחד השכנים הציב את המחסן שלו בצורה שפולשת לחצר שלכם. מה תעשו? זו שאלה די מוזרה, אז הם קצת מתבלבלים. "נדבר איתו?", "נזמין משטרה?", "נעיף אותו בכוח?". האם עלה בדעתכם, אני ממשיך לשאול, פשוט לשלוף אקדח ולהכניס לשכן כדור בראש? לא, נכון? ואף על פי כן, כל מדינה שפויה, במצב דומה, הייתה עושה את זה בלי למצמץ. איכשהו, כשאנחנו במסגרת מדינית, זה לגיטימי. אפילו הכרחי.

המערב לא מוכן לקבל את זה. חוקי המלחמה שהתחילו להתנסח במאה ה־19 כדי להגביל פעולות של אכזריות לשמה הפכו אחרי מלחמות העולם הגדולות לקובצי ענק של הגבלות, שכבר לא מאפשרות להילחם בפועל. חוקי מלחמה, במהותם, הם כמעט אוקסימורון. מהות המלחמה היא כאוס. שני צדדים שעושים הכול כדי להשמיד איש את רעהו. וחוקי המלחמה המודרניים חותרים תחת הרעיון הזה עצמו. לכן, זה שנים רבות אין כמעט מלחמה לשמה שנחשבת כמוצדקת. רק מעשי טרור מצד אחד ופשעי מלחמה מאידך, שכל צד מאשים בהם את משנהו כדי להגדיר את מעשיו שלו כפעולות התגוננות הכרחיות.

אבל יש בעולם דבר כזה, שקוראים לו מלחמה. תמיד נפלא ממני התיאור של חז"ל את מלחמת הרשות, שבה עם ישראל מוצא את עצמו חסר מזון, אז הוא "פושט ידיו בגדוד" והולך לכבוש את מזונו של מישהו אחר. זה לא רעיון טוב, שיהיה ברור. אני לגמרי לא ממליץ עליו. אבל גם הניסיון להתכחש לכך שעמים מדברים זה עם זה באמצעות רובים הוא פנטזיה מסוכנת.

גם כשאויבינו פועלים נגד אזרחים, פחות חשוב לי לגנות אותם מן ההיבט המוסרי. נכון, הם מפלצות אדם, שדרסו גבולות של אכזריות חייתית שהתקיימו כבר בחוקי העת העתיקה. אך זו אינה הפואנטה. אויבים שנלחמים זה בזה יהרגו גם אזרחים. ואני נלחם בהם לא כי הם רשעים, אלא כי הם רוצים להרוג ולהשמיד ולאבד אותי ואת ביתי ואת עמי. ואני נלחם בהם מכוח המחויבות המוסרית שלי כאדם וכאבא וכישראלי וכיהודי.

ואם נגזר עלינו בפעם הזאת לתפוס את מקומו של הקיסר, ניחא, שיהיה זה הקיסר. אנחנו נעשה הכול כדי להיות קיסר רחום וטוב לב, מיד אחרי שננצח.