לפני כמה שנים, בביקור בישראל במסגרת משלחת של מבקרים מחו"ל, נקלעתי לוויכוח סוער עם אחת המשתתפות מיד לאחר שסיימנו ביקור בישוב ביהודה ושומרון. התארחנו בביתה של אישה מהיישוב וזו הייתה הפעם הראשונה בחייהם של אותם תיירים שהם פגשו במתנחלים. אותה אישה לא הותירה בהם רושם חיובי, רבים מהם נותרו נבוכים אל מול הזלזול הגלוי שלה כלפי המשפט הבינלאומי.
במהלך השיחה איתה התקיים וויכוח ובשיא פלטתי: "לפלסטינים בכלל לא אכפת מה העולם חושב". ידעתי היטב שאני טועה, וכעבור כמה דקות חזרתי בי. האמת הפוכה לגמרי - לפלסטינים אכפת מאוד מה העולם חושב. למעשה, כל האסטרטגיה הדיפלומטית שלהם מושתתת על ההנחה הזאת. ואני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לוויכוח ההוא, דווקא עכשיו, כשצרפת ומדינות אחרות מצהירות שיכירו במדינה פלסטינית בספטמבר, והבריטים רומזים שיעשו זאת גם.
כאן בארץ התגובות היו צפויות - אנטישמים. נאיביים. זה לא ישנה כלום. ובכן, ייתכן שתגובות אלה נכונות, הרי גם אם פריז תכריז מחר בבוקר שהיא מכירה במדינה פלסטינית, זה לא ישנה את החיים בתל אביב ולא ימנע ממשפחות לצאת לטייל בארץ. אבל זאת בדיוק הנקודה. ההכרה היא אינה המטרה - היא אמצעי. היא טקטיקה אחת במסע ארוך וסבלני שהחל לפני עשרות שנים, ברגע שבו ההנהגה הפלסטינית הבינה שאי אפשר להביס את ישראל צבאית, ופנתה לאסטרטגיה החלופית - לשנות את הנרטיב הבינלאומי, למתג את ישראל כמדינת מוקצה ולרתום מוסדות, בתי משפט ודעת קהל עולמית כדי לדחוק את ישראל לפינה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
הכרה במדינה פלסטינית בלי הסכם, בלי מו"מ ובלי פשרות - היא עוד לבנה בחומה הזאת. המטרה היא לשנות את האופן שבו העולם מנסה להבין את הסכסוך, לא כעימות בין שתי תנועות לאומיות, אלא ככיבוש צבאי של מדינה אחת על מדינה אחרת.
וברגע שהנרטיב הזה תופס אחיזה, קל יותר, משפטית ופוליטית, להתייחס לישראל לא כדמוקרטיה שמתמודדת עם מציאות אכזרית, אלא כמשטר סורר שפוגע בריבונות של מדינה אחרת.
אז נכון, ההכרה לא תגרום למהפך מיידי. אבל היא מזיזה את מרכז הכובד. וכשהמרכז זז דברים מתחילים לזוז יחד איתו.
כך בדיוק פועל לחץ בינלאומי: לא בהתמוטטות דרמטית, אלא בהידוק הדרגתי של החבל סביב הצוואר. הסכמי סחר הופכים למסובכים יותר, חברות טכנולוגיה מתחילות לשאול אם שווה לערוך כנסים בתל אביב ואוניברסיטאות שבעבר היו מזמינים מרצים ישראליים מצהירים שיצטרכו "בחינה מחודשת".
ארגוני ספורט דורשים מהמשלחות הישראליות לטשטש סמלים לאומיים, מוזיאונים ואירועי תרבות מוותרים על מימון מישראל "כדי להימנע מעימותים". חברות ביטוח ותחבורה בוחנות את החשיפה המשפטית שלהן מול לקוחות שגרים מעבר לקו הירוק, ישראלים מגלים שמדינות מסוימות מתחילות לסרב לבקשות ויזה.
עוד כתבות בנושא
נכון, אנחנו עוד לא שם, אבל קשה להתעלם מהסימנים הגלובליים מאז השבעה באוקטובר. ברגע שמסה קריטית של מדינות תכיר במדינה פלסטינית, המנגנון יתחיל לרוץ מהר יותר. לא כי מישהו תכנן את הכול מראש, אלא כי התהליך צובר תאוצה מעצמו.
יש סיבה לכך שהפלסטינים ממשיכים במאבק ההכרה, גם כשהם יודעים שאין בו שום תוצאה מעשית - לא ריבונות וגם לא שיפור בתנאי החיים בשטחים או בעזה. הרי מטרתם איננה פתרון שתי מדינות אלא בידוד של ישראל.
המסר שלהם לעולם ברור: אנחנו המדינה וישראל היא הכובשת. והעולם צריך לבחור צד.
אין כאן ניסיון לסיים את הסכסוך, אלא מדובר בניסיון לנצח אותו כברירת מחדל.
אם ישראל מוגדרת בעולם כזו שמונעת את השלום, אז הלחץ עליה הוא לא רק מוצדק הוא גם מוסרי. במציאות כזו, חרם הוא לא מעשה קיצוני, הוא "התנגדות לא-אלימה". תביעות משפטיות אינן עוינות - הן "חתירה לצדק בינלאומי".
וגם אם רוב הצעדים האלו נשארים בשוליים, האפקט המצטבר שלהם ממשי. בידוד לא חייב להיראות כמו סגירת גבולות. הוא יכול להתבטא בעיכובים, סיבוכים, פגיעה תדמיתית והתשה מתמשכת.
אז כן, הכרה במדינה פלסטינית אולי לא תזעזע את המציאות באופן מיידי, אבל היא מכינה את הקרקע למה שיכול לבוא אחריה.
המאבק להציג את ישראל כמדינה "מוקצה" מחמת מיאוס הוא לא גחמה שולית. הוא מחושב ומתקדם במהירות. והפלסטינים הם ההפך הגמור מ"ממש לא אכפת להם מה העולם חושב" – הם אלו שהפכו את עיצוב דעת הקהל העולמית למומחיות.
זאת התמונה. לא כותרת בצרפת, אלא היפוך גלובלי. אז אפשר להמשיך לקרוא למכירים בשקר הזה "אנטישמים" או "צבועים". רק אל תגידו שזה לא משנה. כי זה אכן משנה. וזה רק מתחיל.
ג'וש פלדמן הוא עיתונאי שעבד בעבר במערך ההסברה הלאומי. טוויטר: @joshrfeldman