אספסיאנוס, מפקד הצבא הרומי שהפך במהרה לקיסר, הבין היטב את עוצמת הקרע הפנימי בין היהודים. בקובץ כתביו "מלחמות היהודים" תיאר יוסף בן מתתיהו כיצד התנגד להצעתם של הגנרלים שלו לתקוף את ירושלים הנצורה. אספסיאנוס טען שהתקפה תאחד את היהודים הניצים מול אויב חיצוני משותף. הוא הציע להיאזר בסבלנות, שכן היהודים יכלו את עצמם במלחמת אחים.

"דעו כי שגיתם מאוד בעצתכם בפעם הזאת", צוטט אספסיאנוס, "אם תמהרו לעלות על העיר, תקימו בידיכם ברית שלום בין שונאינו ... אם תתנו להם ארכה, ימעט אחרי כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. כי הא־לוהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חינם. והם נלחמים בינם לבין עצמם ברוח שיגעון".

למרבה הצער, אספסיאנוס צדק. למרות המצור הממושך לא הצליחו היהודים להתאחד מול האויב, אלא הפנו את חיציהם זה נגד זה והשמידו את עצמם מבפנים. יחיא סינוואר לא הפנים את התבונה שבאסטרטגיית אספסיאנוס, ותקף ב־7 באוקטובר. מה היה קורה לו נאזר בסבלנות אספסיאנוס? קשה לדעת.

ב־6 באוקטובר 2023 החברה הישראלית הייתה מצויה בשבר קשה סביב הרפורמה המשפטית. שני מחנות אידיאולוגיים דהרו זה לקראת זה בדרך להתנגשות איומה. כל צד נלחם על התפיסה הצודקת בעיניו, בטוח שהוא מגן הדמוקרטיה מפני העריצות – של הרוב או של מערכת המשפט. מראות תפילת יום כיפור הפומבית שהשתבשה היו שפל ישראלי חדש. יום של סליחה, הכלה וכפרה הפך ליום של כוחניות בריונית ושנאה. חמישים שנה בדיוק אחרי מלחמת יום הכיפורים כל צד התבצר בעמדתו עד שפת התהום.

ואז הגיע 7 באוקטובר, "ושמחתה של תורה נהפכה לשבת השחורה, אללי לי". במתקפה הברברית של סינוואר נטבחו ונשרפו יותר מ־1,200 איש, ונחטפו 251 נוספים, ובהם דניאל הי״ד, בננו האהוב שגופתו עדיין שבויה בעזה. חיינו, וחיי אינספור אחרים, השתנו לעד.

לצד האובדן והכאב הנורא, המתקפה הזוועתית דווקא איחדה אותנו. מיאיר גולן לתלמידי איתמר בן־גביר, חיילים ואזרחים מכל הקשת החברתית נהרו לנגב המערבי להגן בנפשם על תושבי העוטף, כאיש אחד בלב אחד. מתוך האחדות שנכפתה עלינו זכינו להישגים בלתי נתפסים. מאז סינוואר וחסן נסראללה נהרגו, הנהגות חמאס וחיזבאללה חוסלו, סוריה של בשאר אסד התמוטטה, ושאיפות הגרעין של איראן ספגו מהלומה. מזרח תיכון חדש.

לצערנו, עדיין אין דבר שמאחד את העם היהודי יותר מאויב המבקש להשמידו, ואין דבר שמפלג אותנו יותר ממאבקים אידיאולוגיים פנימיים כשהאיום הקיומי לא חשוף לעינינו. חכמינו אמרו שהמקדש לא חרב בשל אויב חיצוני, אלא מאיבה פנימית. על טיטוס מחריב הבית אמרו חז״ל: "קמחא טחינא טחנת" – קמח טחון טחנת, הרסת מה שכבר היה הרוס.

החורבן החיצוני נבע מחורבן מוסרי רוחני פנימי. כידוע, חז״ל מייחסים את חורבן בית שני בדיוק לזה – לשנאת חינם. הנצי״ב מוולוז'ין מוצא את שורשי שנאת החינם בפלגנות אידיאולוגית ובדמוניזציה של אחרים: "מפני שנאת חינם שבליבם זה אל זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת השם שהוא צדוקי ואפיקורס". כל אחד כה צודק, עד שהפך לצדקן במשחק סכום אפס השקפתי. את מקום חוכמת ההכלה תפסה עוצמת ההחרבה, אללי לי.

הגיע הזמן להפר את נצחיות עצת אספסיאנוס ולהפוך אותה לשגויה. ברגע שנדע להכיל זה את זה, לא נזדקק לגורם חיצוני מאיים שיאחד אותנו. מאז ומעולם היו מחלוקות נוקבות לגיטימיות בינינו. תרבות ניהול מחלוקות היא יסוד היסודות של שיקום החברה. לשלל סוגיות – החטופים מול השמדת חמאס, גיוס אחינו החרדים ועוד - יש פוטנציאל לפרק אותנו מבפנים. ‏הראי"ה קוק התווה לנו דרך לריפוי: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם".

‏אהבת ישראל היא סוגיה פילוסופית עמוקה שצריכה לימוד וליבון. יכולת הכלה והקשבה, תפיסת עולם של "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים", הן עבודת אהבת חינם שנצרכת כל כך בכלל, ובימינו בפרט.

הרב דורון פרץ הוא יו"ר המזרחי העולמי ואביו של החלל החטוף סרן דניאל פרץ