למה חרב בית המקדש? כולנו מכירים את הסיבות: שנאת חינם, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, הזנחת לימוד התורה ועוד. אך אחד ההסברים המפתיעים ביותר מופיע בגמרא במסכת בבא מציעא (ל ע"א): "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". איך זה יתכן? הרי דין תורה הוא בדיוק מה שאמור להיות! הגמרא מיד מבהירה: "שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין".
איך מחויבות לתורה יכולה להוביל לחורבן? ויתרה מכך, מה הכוונה ב"לפנים משורת הדין"?
כמה דפים קודם לכן (שם, כ"ד ע"ב-כ"ה ע"א), הגמרא משתמשת בביטוי "לפנים משורת הדין" ושולחת לנו רמז לפרשנות על ידי דוגמה קונקרטית: השבת אבידה במקום שרוב התושבים אינם יהודים. העקרון ההלכתי קובע כי בעיר שרובה נוכרים, אין מחוייבות להשיב אבדה. שני החכמים ההולכים יחד בשוק דנים בשאלה:
הכי מעניין
רבא שואל את רב נחמן: אם מצאתי כאן ארנק, מה הדין? רב נחמן עונה בפשטות: הרי הוא שלך ואתה לא צריך להחזיר את האבדה.
אבל מה אם בא יהודי ונתן סימנים על הארנק? רב נחמן דבק בשיטתו ואומר: הוא יכול לעמוד ולצרוח, אבל זה אבוד ובכל זאת הכסף של המוצא.
אותה שאלה מופנית לשמואל, והתשובה שלו שונה לחלוטין: "חייב להחזיר." למה? "לפנים משורת הדין".
מהו עקרון "לפנים משורת הדין" שמנכיח שמואל? הפרשנות הפשוטה היא שיש דין הקובע את הנורמה הרצויה, אבל יש מקומות בהם צריך לפעול מתוך רגישות, גם אם החוק היבש קובע אחרת. שלא צריך להיות נוקשים וקשים עם כללים.
אולם, אם התורה היא תורת חיים, איך ייתכן שהיא לא מספיקה?
אני רוצה להציע פרשנות נוספת: הביטוי "לפנים משורת הדין" מבקש להפנות את המבט ואת המחוייבות לפנימיות הדין, לערך העומד בבסיס הדין. הפסוקים בדברים (כב:א-ג) לא רק מצווים עלינו להחזיר אבידה. הם מדגישים שוב ושוב את האיסור להתעלם: "והתעלמת מהם", "לא תוכל להתעלם". הבעיה היא לא טכנית - היא מוסרית.
כשאנחנו פועלים רק לפי "דין תורה" בלי לשאול מה עומד מאחוריו, אנחנו עלולים להפוך את ההלכה למערכת חוקים קרה ומנוכרת, שמאבדת את הנשמה שלה.
הגישה הפורמליסטית מסתכלת על כללי ההלכה כעל מערכת חוקים "טכניים". רוב גויים = מותר לקחת. יש סימנים = אולי הוא מנחש. הכל לפי הספר.
הגישה של "לפנים משורת הדין" שואלת: מה הערך המוסרי שעומד פנימיות הלכה זו? הערך שעומד בבסיס ההלכה צריך להנחות את השתלשלות הדיון ההלכתי לכדי מעשה. התורה מזהירה אותנו שלוש פעמים: "לא תוכל להתעלם". האיסור הוא על ההתעלמות עצמה - על האדישות, על חוסר האכפתיות.
בימים אלה, לקראת תשעה באב, השאלה הזו רלוונטית מתמיד. האם חברה יכולה וצריכה לפעול רק לפי הכללים? באילו מקומות הדין מגן עלינו, ובאילו מקומות דווקא הרחבת המבט משרתת אותנו ומייצרת עולם מתוקן יותר? האם אנחנו מסתכלים על המצוות כעל רשימת ביצועים שצריך לסמן, או שאנחנו שואלים לאיזה ערכים התורה מחנכת אותנו ואיך הם מנחים את הלכות החיים?
"לפנים משורת הדין" הוא לא סתם חומרא או הידור - זו הזמנה לחזור לפנימיות של ההלכה, לערכים שהיא מנסה לטפח בנו: אכפתיות, אחריות, רגישות לזולת. חברה שנושאת מבט רק אל השיקול הקר, היבש של החוק, שבוחנת את התוצאה בלבד, חברה שאין בה מקום ליוצאים מן הכלל וחסרה בה חמלה - לא יכולה להיות מרחב עוטף לפרטים שבה. הביטוי לפנים משורת הדין, לא מבטל את חשיבותו של הסדר הטוב. הוא רק אומר שלעיתים אפשר לחרוג אם הרווח הנפשי והרוחני והאנושי יהיו גדולים יותר* אולי זה בדיוק מה שחסר לנו לפני החורבן, ומה שאנחנו צריכים לשקם לקראת הבנייה מחדש.