בכל שנה מחדש, בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, יורדת לעולם תעוקה רצינית. תעוקת ימי בין המצרים. תעוקת חורבן הבית. יש שנים שאני מצליח להרגיש אותה יותר, יש שנים שפחות, אבל תמיד־תמיד באיזו מידה מסוימת. התעוקה הזאת אינה נשלטת אצלי, ואני לא ממש מצליח להתכונן אליה נפשית. היא פשוט קורית. בבת אחת. היישר לתוך בית החזה. משהו באוויר נהיה עכור, הנשימה נעשית כבדה. השילוב של השמש הקופחת, הלחות האכזרית, ימי הסליחות שמעבר לפינה, השנה שמתקרבת לקיצה והחופש הגדול, הופך את הימים האלה לבלתי נסבלים בשבילי.

אני משתדל לקחת ברצינות את האזהרות של חז״ל על ימי בין המצרים מאז השנה ההיא שלמדתי אותם על בשרי, כמו שאומרים. יצאנו לטייל כמה חברים, לא טיול טיול, סתם קפצנו לטבול באיזה מעיין בהרי ירושלים והכנסנו תפוחי אדמה למדורה. מפה לשם, באיזה רגע של חוסר שימת לב המצלמה הדיגיטלית שהייתה לי אז, זו שהייתה כל עולמי והדבר הכי יקר שלי, נפלה בין נקיקי הסלע וכל הניסיונות שלנו לחלץ אותה משם לא הועילו. עכשיו, אני לא בן־אדם שקורים לו דברים כאלה בדרך כלל. תשאלו כל מי שמכיר אותי. אני לא בן־אדם שמאבד ככה דברים, אני טיפוס אחראי ושם לב וערני, ומצלמות לא נופלות לי לנקיקים. יש לי אותו הפלאפון כבר שבע שנים, והוא עדיין נראה כמו חדש. ולכן ברגע ההוא שבו הבנתי שהלכה המצלמה, פירשתי את זה כרמז עבה לכך שהימים האלה - לא כדאי להתעסק איתם. ומאז בבין המצרים אני משתדל להוריד הילוך, להתחפר בבית ולעשות דברים לאט ובשקט, ובעיקר לחכות שייגמרו. אם הייתה מנהרת זמן כזו שאפשר להיכנס אליה, ובתוכה היה כפתור אדום שאפשר ללחוץ עליו ולהיפלט אי אז בראש חודש חשוון - אחרי הקיץ והטיולים והצומות והחגים ותחילת שנת הלימודים וכל הטררם הזה - הייתי נכנס ולוחץ בלי להסס. תנו לי שגרה, תנו לי ימים רגילים, תנו לי לילות ארוכים וימים קצרים, תנו לי גשם ועננים אפורים, תנו לי סוודרים וצעיפים, באמת. לא בשבילי כל הלהט הזה. אבל נו, מה לעשות? החיים הם החיים, ובחיים אין קיצורי דרך ודילוגים ומנהרות זמן וכפתורים אדומים. בחיים יש גם ימי בין המצרים ותעוקה שאי אפשר להימלט ממנה.

חשבתי על כמה מורכבת יכולה להיות החוויה הזאת שמקיפה את החיים היהודיים מכל עבר. הרי אנחנו כל הזמן צריכים להרגיש דברים בכוח. בפסח אנחנו צריכים להרגיש כאילו יצאנו ממצרים, בפורים אנחנו צריכים לשמוח עד דלא ידע, בראש השנה אנחנו צריכים לחוש את אימת הדין, ביום כיפור את קדושת היום, בסוכות אנחנו צריכים להיות שמחים. אך שמחים! לא סתם, בשבת אנחנו צריכים להתנהג כאילו שכל מלאכתנו עשויה, ומשנכנס אב אנחנו צריכים למעט בשמחה ולנסות להרגיש את האבל על חורבן בית המקדש. לא יודע. יש משהו טריקי בציוויים האלה. הרי לא תמיד אפשר. לא תמיד זה עולה בקנה אחד עם החוויות היום־יומיות שלנו. לפעמים פורים יכול להיות יום מבאס מאוד, ולפעמים תשעה באב יכול לעבור דווקא סבבה. ובכל זאת, יש גם משהו נכון במשחקיות הזו. משהו שמשאיר את התדר שלנו מכוון במידה מסוימת.

איתן מור היה מאבטח במסיבת הנובה ונחטף בשעות הצהריים של שמחת תורה תשפ״ד, ומאז התקבלו ממנו כמה אותות חיים. אנחנו זוכרים היטב את איתן, שהיה בריסטה בבית הקפה ליד הבית שלנו, זה שאנחנו יושבים בו לעיתים קרובות. אנחנו זוכרים את החיוך הרחב שלו ואת העיניים הטובות שלו ואת היד המוזגת והמיומנת שלו. בכניסה לבית הקפה מונח כיסא צהוב, ועל הקירות תלויות כמה תמונות של איתן המחייך. בסמטה ליד הבית שלנו, בדירה שאיתן היה גר בה, עוד מתנוסס שלט דהוי ועליו השם של איתן והתמונה שלו. אנחנו עוברים שם מדי יום בדרך לבית הספר של עקיבא, למכולת ולבית הכנסת, ומה שלכאורה יכול היה להפוך להרגל בתוך שגרת החיים האינטנסיבית, עוד קופץ לנו מדי פעם לעין ומזכיר לנו את איתן. יש ערך בתזכורת הזאת. יש ערך בציווי להיות עצובים עכשיו. לקבל בהבנה את זה שהחיים קורים, ויש בהם עליות ומורדות משלהם, אבל ישנו איזה זמן־על כזה, הזמן היהודי, הזמן שדורש רגע להיכנס לחללית מדומה, ללחוץ על כפתור אדום ולהפליג אחורה לאיזו לנקודה אחרת על הרצף ההיסטורי שלנו, הרצף שבו יש חורבן ותקומה, שמחה וצער, גאולה וגלות, ייאוש ותקווה, והם כולם שם משמשים בערבוביה בין עבר, הווה ועתיד. והנה, תכף ממש, בעזרת השם, איתן מור חוזר להכין אמריקנו קר, לצנן את אימת הימים הבוערים.