היא כמעט שכחה לנשום כשסיפרה לי מה קרה לבנה. כאילו אם תעצור לשנייה, הגרסה כולה תתפרק לה מבין האצבעות. "הוא חזר בוכה הביתה", אמרה בקול כבד, "סיפר שבמהלך משחק בשכונה, שלושה חברים נתנו לו להיות אסיר כשהם בתפקיד הסוהרים שלו. הם קשרו אותו לגדר וכשאמר שזה לא מתאים לו החרימו אותו". היא הייתה כל כך נסערת שבקושי הצלחתי לעצור אותה. ובכל זאת, אמרתי, יש עיקרון פשוט בענייני ילדים: הגרסה הנכונה היא אף פעם לא זו שמספר ילד אחד. אז הצעתי לה את מה שאני תמיד מציעה - לבצע בירור עם כולם. אחרי סבב שיחות הסיפור החל להתבהר. התגלה שהבן שלה ביקש את התפקיד בעצמו ואז התחרט כשקיבל אותו. וכשהבנים אמרו שמאוחר להחליף סירב לשתף פעולה ואז, רק אז, הודיעו שהם לא מעוניינים לשחק איתו. ובכל זאת, היא אמרה, "היית צריכה לראות. כשהחברים שלו סיפרו את הגרסה שלהם העיניים שלהם בהקו מרוב תחושת צדק. אמרתי להם - "אני רוצה שתשימו לב למשהו. בסוף, איך שלא תסובבו את זה - הייתם שם שלושה על אחד".

העליהום. מהו בעצם? יש מדע שלם מאחורי האופן שבו קבוצות הופכות אכזריות. בשנות ה־50 החוקר סולומון אש ניסה לעמוד על טיבה של הקונפורמיות הקבוצתית. הוא הושיב שבעה אנשים בחדר, כך שמתוכם אדם אחד הוא הנבדק והשאר משתפי פעולה עם החוקר. לאנשים הוצגו שלושה קווים אנכיים באורכים שונים, והיה עליהם לומר איזה מהקווים דומה ביותר באורכו לקו נוסף - מטלה קלה עם תשובה ברורה. התוצאות היו מדהימות: כאשר שאר האנשים ענו נכון, הנבדקים לא טעו בזיהוי הקו, אך כאשר משתפי הפעולה נתנו תשובה שגויה, נטו הנבדקים לענות כמוהם. כשאש שאל את נבדקיו מדוע הם ענו כפי שענו, התשובה הנפוצה הייתה שהנבדק ידע שהוא עונה תשובה שגויה אך לא רצה לענות באופן שונה, חלק הטילו ספק ביכולת השיפוט שלהם ואחרים טענו שהשתכנעו שהקו שעליו הצביעו יתר המשתתפים הוא הדומה ביותר. הניסוי מוכיח שאפילו כשאדם יודע בוודאות שהוא צודק, לחץ חברתי יכול לגרום לו להטיל ספק בעצמו ולהיכנע לדעת הרוב - זה לא דורש איומים או אלימות, רק הרגשה של בידוד חברתי.

מה שמעניין בניסוי הזה הוא לא מה שהוא מגלה על האכזריות הגדולה שעל במות ההיסטוריה, אלא מה שהוא חושף על האכזריות הקטנה, היומיומית, זו שקורית בגינות ובחצר המשחקים. כי הרוע הקבוצתי הוא לא פתאומי. הוא מתפתח לאט ובהדרגה ועם הרבה הצדקות טובות בדרך.

הפילוסוף עמנואל לוינס בילה את מרבית חייו בניסיון להבין איך אנשים מפסיקים לראות באנשים אחרים אנשים, וכתב הרבה על "הפנים" של האחר. אותו מבט שבו האדם חשוף ומתחנן שלא יכחידו אותו. כשקבוצה מסמנת מישהו, הדבר הראשון שהיא עושה הוא להפוך אותו ללא־אדם. הוא הופך להיות "הבעייתי", "הקשה", "המעצבן". וכשאדם הופך לקטגוריה, קל יותר לעשות לו דברים שלא היינו עושים לאף אדם.

הגמרא נותנת הסבר פשוט לחורבן הבית: שנאת חינם. דורות של פרשנים ניסו להבין מהי בעצם השנאה הזו. מה אם זו לא שנאה חסרת סיבה אלא דווקא שנאה עם הרבה הצדקות? מה אם שנאת חינם היא השנאה שבאה עם תחושת הצדק העליון, עם החוויה שההתנהגות שלנו מוסרית והכרחית? כל השבוע חזרתי במחשבותיי לחברה שלי ולילד שלה. הילד שביקש להיות אסיר, מה הוא בעצם רצה? להשתייך. להרגיש שהוא חשוב גם במחיר של להיות הכי פחות חשוב. יש משהו נוגע ללב בצורה שבה ילדים מוכנים לקבל על עצמם השפלה רק כדי לא להישאר בחוץ. וכשמישהו מוכן לקבל על עצמו כזו השפלה כדי להיות איתנו - זה הרגע שבו צריך לשאול מה אנחנו עושים שגורם לו להרגיש שאין לו ברירה. יכול להיות שהבן של חברה שלי לא יזכור את הסיפור הזה בעוד כמה שנים, אבל הוא יזכור את התחושה של להיות מוקף. הוא יזכור את התחושה של להיות נצור, הוא יזכור את העליהום. ואותה תחושת מצור היא רישום שממשיך עם אדם הרבה יותר זמן ממה שאנחנו חושבים. יש חורבן שהוא קשה יותר מגל אבנים - זהו חורבנה של נפש שהפסיקה להאמין שיש לה מקום בעולם.

rachelm@makorrishon.co.il