ז'ורז' קלמנסו היה ראש ממשלת צרפת במלחמת העולם הראשונה. פעם שאלו אותו מה יכתבו ההיסטוריונים בעתיד על פלישתה של גרמניה לבלגיה בתחילת המלחמה. קלמנסו השיב: "הם לא יכתבו שבלגיה פלשה לגרמניה".

רבים מנסים להגחיך את השאלה "מי התחיל", אבל זו שאלה חשובה: היא מבהירה מיהו התוקף ומיהו הקורבן. האם מותר לקורבן לעשות הכול נגד הרוצחים ועמם? בהחלט לא. אך קודם כול צריך לציין שרגשות נקם מצד הקורבן הם נורמליים לגמרי. לולא כן, לא היה ספר תהילים מנציח אותם בפסוקים הקשים הללו: "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע" (תהילים קל"ז). זו אינה, חלילה, הוראה לביצוע; אך זהו ביטוי של רגש טבעי, שאסור להתכחש לו. מתוכו יכולה לצמוח מדיניות ביטחונית נחושה ורציונלית.

בספר נפלא, "מן הסערה", הרב סולוביצ'יק דוחה את המתינות הרגשית, את "שביל הזהב" המאופק שלמד הרמב"ם מאריסטו. "הרגש הוא נפלא וכביר כאשר הוא מכלה את הכול ועוטף את הכול", כתב הרב סולוביצ'יק, והוסיף שיש לו ספק עמוק אם הלהט הסוער של משה, עמוס וישעיהו "אכן תואמים את המתכונת האריסטוטלית של שביל הזהב".

הרב סולוביצ'יק אינו טוען שראוי להיסחף אחרי רגש פרוע ולא מרוסן. הוא מציע חוויה רגשית שיש בה שני שלבים: בשלב הראשון מקבלים את הרגש הסוחף כמות שהוא; בשלב השני מרחיבים את נקודת המבט, מצרפים לרגש הזה גם רגשות אחרים, ומגיעים למבט כולל ומאוזן יותר על המציאות. מנקודת המבט הזו, גם הרצון הטבעי לנקמה באויבים וגם הרחמים על ילדי האויב הסובלים מבטאים אינטואיציה בריאה. מתוך שניהם צריך לכונן מדיניות שקולה ורציונלית, שגם תהיה מוסרית וגם לא תגזור עלינו טבח ותבוסה.

בשנת 1953 רצחו מחבלים אישה ואת שני ילדיה הקטנים ביהוד. בתגובה ביצע צה"ל פעולת תגמול בעיירה קיבּיָה. חיילי צה"ל דרשו מכל האזרחים לצאת מן הבתים, ואז פוצצו אותם. עשרות אזרחים, ובהם נשים וילדים, לא יצאו מהבתים ונהרגו בפיצוץ. הרב שאול ישראלי כתב אז שאין להימנע מפעילות מלחמתית בגלל החשש שנפגע באזרחים, אך אסור להפוך אותם למטרה מכוונת: "אין שום חובה להימנע מפעולות תגמול מחמת חשש שייפגעו בזה חפים מפשע, כי לא אנו הגורמים, כי אם הם עצמם, ואנחנו נקיים. אכן, לפגוע לכתחילה בכוונה בילדים, כזה לא מצינו אלא בחטא עבודה זרה. על כן מן הראוי לשמור עצמם מלנגוע בהם".

הצבא טוען שתמונות הרעב הקיצוני בעזה הן מזויפות, אך נראה שגם דובריו יסכימו שאזרחי עזה וילדיהם סובלים מאוד. הלב נחמץ כשאנו שומעים על ילדים סובלים, והלוואי שיש אפשרות להקל על מצוקתם – כל עוד המאמץ הזה אינו פוגע במלחמתנו ואינו מטפח את רוצחי החמאס. כי לצד הרחמים, צריך לזכור מי אחראי לסבל הזה: לא אנחנו, אלא ערביי עזה ומנהיגיהם. בצדק מציינים רבים שאיש לא חשב לוותר על כיבוש ברלין ב־1945, למרות הסבל שהכיבוש הזה המיט על ילדי העיר. אבל לענייננו אפשר להזכיר גם מאורעות פחות קיצוניים מהמאבק בנאצים. במלחמת העולם הראשונה הטילה בריטניה הסגר ימי על גרמניה, ומנעה ממנה סחורות חיוניות. התוצאה הייתה רעב נרחב; חוקרים משערים שחצי מיליון גרמנים מתו ברעב בגלל ההסגר הזה. בריטניה לא העלתה על דעתה להפסיק אותו, כי האשמה לא הייתה מוטלת עליה: מנהיגי גרמניה הם שפתחו במלחמה, ללא שום התגרות מוקדמת, והם שהיו יכולים להפסיק אותה בכל רגע. גם היום שליטי עזה יכולים להפסיק מיד את סבל ילדיהם, אם יוותרו על מנגנוני המוות שהקימו בעזה ויחזירו את שבויינו.

הרגישות לסבלם של ילדי עזה יכולה להעיד על לב טוב; אך מי שמתרגם אותה למדיניות של כניעה לחמאס אומר למעשה שמדינות מוסריות לא יצליחו לשרוד בעולם. אם אסור למדינה מותקפת לנקוט שום צעד שפוגע באזרחי האויב, אפשר כבר עכשיו למסור את מפתחות העולם לרוצחים. ואם חלילה הרשעים הרצחניים ישלטו בעולם, הרי שבמקום סבל אזרחי מוגבל כתוצאת לוואי זמנית נקבל טבח המוני כמדיניות יזומה. לאסוננו קיבלנו בטבח שמיני עצרת הצצה חטופה ליום אחד בעולם כזה; את השאר נלמד עליו ממגילת איכה.

motzash.navon@gmail.com