למה העולם אובססיבי כל כך בנוגע לישראל? לפני הרבה שנים הציע העיתונאי תומאס פרידמן תשובה: זה פשוט עניין של תשומת לב. כשאמריקני ממוצע קורא על מהומות בירושלים, שמה של העיר מוכר לו מהתנ"ך, ולכן הכותרת מושכת את תשומת לבו יותר מאשר ידיעות על מהומות בקואלה לומפור. קשה לקבל את ההסבר הזה, גם משום שהרבה פחות מתושבי המערב היום מכירים את התנ"ך, וגם משום שעזה אינה בדיוק העיר הבולטת ביותר במקרא. נראה שצדק ממנו הרב סולובייצ'יק, כשאמר בספרו "ימי זיכרון": "המוסלמים, ונהרו הבראהמיני בשעתו, הכנסייה הקתולית ואף פקידים מסוימים במחלקת המדינה בוושינגטון – שיש ביניהם העוינים זה את זה – מאוחדים יחדיו בעניין שנאת ישראל. תסביך זה מגיע עד האבסורד ממש". ירמיהו הנביא ניסח את האובססיה הזו באופן עוד יותר תמציתי במגילת איכה: "שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם" (ג', סג).
האבסורד הזה הגיע עד כדי הכרה במדינה פלשתינית. צרפת הודיעה שתכיר במדינה כזו; בריטניה מאיימת להצטרף אליה; עוד שורה של מדינות עומדות בתור. רוב מדינות העולם הכירו במדינה פלשתינית כבר מזמן, מאז שהכריז ערפאת על הקמתה ב-1988; "פלשתין" כבר מוכרת באו"ם כמדינה משקיפה. האבסורד העמוק ביותר שנמצא בהכרזות הללו אינו קשור לעובדה שפלשתין אינה מדינה לגיטימית; הוא נובע מהעובדה שהיא בכלל לא מדינה.
נעיין בדוגמה הפוכה: טייוואן, שרוב העולם אינו מכיר בה כמדינה. יש לכך רק סיבה אחת: אף שטייוואן מתפקדת כמדינה לכל דבר ועניין – ואפילו כמדינה מצליחה למדי – הסינים שונאים אותה, ורואים בה מדינה לא לגיטימית. רוב העולם נאלץ להיכנע ללחצם. הדוגמה של "פלשתין" היא הפוכה. רוב העולם מכיר בה כלגיטימית, בגלל צביעות או רשעות; אבל איפה כאן המדינה? בגלל שנאת היהודים יש להניח שרוב מדינות העולם, ואולי גם רוב תושביו, היו שמחים להעניק מדינה לחבורת הרוצחים החמושים שמנהיגה את הפלשתינים. אבל רוב תושבי העולם היו שמחים גם לנהוג במכוניות מעופפות; זה לא אומר שהם יזנקו מחר מהקומה השנייה מתוך אמונה שדלוריאן מעופפת תתפוס אותם בזמן.
הכי מעניין
יש קריטריונים מסוימים שמקובלים בעולם להגדרת מדינה. אמנת מונטווידאו קבעה ב-1933 שאחד מהם הוא שליטה בטריטוריה מוגדרת. איפה יש טריטוריה כזו לרשות הפלשתינית? דורות רבים לפני כן הציע הרמב"ם קריטריון אחר, סלחני יותר: "במה דברים אמורים, במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם... אבל אם אין מטבעו יוצא – הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים" (הלכות גזלה ואבדה ה, יח). אפילו מטבע משלהם אין לפלשתינים; הכינויים שטבע הרמב"ם – "גזלן בעל זרוע", "חבורת ליסטים" – הולמים היטב את מנהיגיהם. איך אפשר להכיר בפלשתין כמדינה לגיטימית כאשר היא לא מדינה בכלל, לפי כל קריטריון סביר? מה יש בכלל בהכרזות הללו, חוץ מניסיון לתקוע לישראל אצבע בעין?
הרי במקרה הפלשתיני אין מדובר גם במדינה חדשה, שנוסדה זה עתה בטריטוריה שאין בה שליט אחר. בנסיבות כאלו אפשר לחשוב על הכרה במדינה, מתוך הבנה שהיא עומדת במהרה להשתלט על השטח המופקר ולקבוע בו ריבונות. אבל במקרה שלנו מדובר במשחק בנדמה לי שהפלשתינים מנהלים כבר קרוב לארבעים שנה, מאז 88' – בשטח שאחרים שולטים בו. איך העולם מוכן לשתף פעולה עם העמדת הפנים המגוחכת הזו?
כל העיסה המאוסה המכונה "תהליך השלום הישראלי-פלשתיני" מבוססת מראשיתה על אקסיומות מתחום המדע הבדיוני. התכלית האוטופית של כל זה – האוקסימורון שמכונה "פתרון שתי המדינות" – היא בלתי ישימה מראשיתה. ההכרזה על מדינה פלשתינית במקום שאין שום מדינה כזו היא במובן מסוים תוצר טבעי של אווירת הפנטזיה שאופפת את כל הענף הדיפלומטי הזה מאז ומעולם.
לכן גם לא צריך להתרגש יותר מדי מהכרתן של צרפת ובריטניה במדינה הפלשתינית. באותה מידה הן יכולות להכיר בגורדי השחקים הבדיוניים של מחנה בלאטה כבניינים הגבוהים בעולם, להכיר בנבחרת הסקי הדמיונית של פלשתין כאלופת העולם, או לפתוח מוזיאון שיתעד חמשת אלפים שנות מורשת פלשתינית מפוברקת. מלבד ביטוי בוטה של שנאה למדינת היהודים אין בהצהרות הללו דבר. באותה מידה היו יכולות בריטניה וצרפת להכיר במורדור מ"שר הטבעות" כמדינה לגיטימית בין הירדן לים. מנקודת המבט שלהן יהיה בכך אפילו יתרון, משום שמדינת מורדור תהיה קטלנית והרסנית ליהודים עוד יותר מאשר מדינה פלשתינית.
במחשבה שנייה, אולי לא.