בדיון על מערכת היחסים העדינה שבין ארץ ושמיים, לאף אחד אין תשובות מוחלטות וחד־משמעיות. על כן אני רוצה להניח כאן שלוש נקודות למחשבה:
מחשבה תיאולוגית – אני לא מוותר על הטרנסצנדנטיות, אלא מפרש אותה אחרת; כשלמות פוטנציאלית אינסופית שקיימת בעולם, והולכת ומופיעה. "עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף" (הראי"ה קוק). לא ש"האין סוף" הוא שלם, אלא שהשלמות היא אינסופית ולכן אנחנו לא מבינים הכול, לא שולטים בכול ויש המון מקום למסתורין ופליאה וענווה. ומכיוון שהשלמות הולכת ומופיעה במהלך ההיסטוריה, יש גם מקום לתחושת ביטחון ונחמה. צרכינו הדתיים ונכסינו הרגשיים לא חייבים להיפגע. כן, יש יסוד טוב מעבר למציאות הקשיחה. מעבר, אך לא מחוץ.
מאמרו של ישראל לוינגר
מחשבה חינוכית – בחברה ובמערכת החינוך הדתית, שלשתיהן אני גאה להשתייך, תפיסת העולם המסורתית של היהדות והמתח הדיאלקטי שבין פעולת האל החיצוני ומעשי האדם הביאו לרבים וטובים הרבה ברכה, עושר רוחני ויצירתיות. אך באותה מידה יש כאלה שהמתח הזה מייצר אצלם דיסוננס בלתי אפשרי. לא בגלל מחשבה פילוסופית עמוקה אלא בגלל חוסר נחת כולל מהנרטיב המסורתי הקלאסי שגורם לעיתים להתנתקות – מעשית או רגשית – מהעולם הדתי. עבורם יש לעצב "שמיים חדשים".
הכי מעניין
מחשבה ישראלית – "ויתור על הטרנסצנדנטיות שומט את יסודותיה של המסורת היהודית... המושג "אלוהים" מאבד ממשמעותו", כותב מתן חסידים. אלא שאצל חלק גדול מהעם היהודי יסודות המסורת כבר נשמטו, ואלוהים איבד כבר את משמעותו וקיומו. אנשים מעדיפים לבנות את חייהם ללא מערכת יחסים עם אב חיצוני וללא משיח פרסונלי. אם ברצוננו ליצור שפה משותפת בחברה הישראלית, אפשר אולי ללכת בדרכה של המסורת היהודית ולהציע גם מדרש חדש לאמונות המסורתיות. לפרש מחדש את הטרנסצנדנטיות, לתרגם את אלוהים.
יש שמיים בתוכי, יש גם שמיים מעלי ומסביבי – המרחב האינסופי של המציאות ועושר הופעותיה ההיסטוריות והאנושית שיש בהן אלוהיות ושגב, תעלומה וקסם. למען אותם אנשים – דתיים או חילונים - שחיים בדיסוננס ומחפשים תפיסה אחרת, אפשר אולי להסכים לפחות על מדיניות "שמיים פתוחים".