אירועים תנ"כיים הם הזדמנות לשכלל את האמונות התנ"כיות שלנו

ֹ"לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה'". יום אחד לאחר אחת מתצוגות החיל והכוח הגדולות ביותר של צבא ישראל כנגד אויביו, קראו בבתי הכנסת את הפטרת פרשת בהעלותך, המסתיימת בפסוק זה. נדמה שכבר אלפי שנים אנחנו מנסים למצוא פתרון מוצלח למתח הזה שבין הכוח, החיִל והרוח, המעשה האנושי והמעשה האלוהי. אותו מתח שהופיע כבר באזהרת התורה מפני האמירה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", ונמשך בפסוקי תהילים שהתקבעו בתפילות: "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל, גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּח... נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה', עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא".

באותם ימים מופלאים שבין פרשת "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ" לפרשת "ה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאוּם", התקיימו אינספור דיונים ברשתות החברתיות ואף באולפני הטלוויזיה סביב השאלה: האם אנחנו חוללנו את הישועה או הקב"ה? האם היו אלה תעוזה ויצירתיות או השגחה עליונה? זו איננה סוגיה תיאולוגית או פילוסופית אלא שאלה קיומית־חינוכית, הקשורה לעמדה הנפשית הראויה לימים אלה, ולאופן שבו אנשים מאמינים צריכים לחנך את ילדיהם בתקופה מיוחדת זו.

אירועים "תנ"כיים", כפי שקראו להם רבים, מזמנים את האפשרות לשכלל את האמונות ה"תנ"כיות" שלנו, ואולי להציע סוף־סוף פתרון חדש, ציוני ועוצמתי למתח הלא פתור הזה.

מי שהקשיב היטב גם לברכות שלאחר ההפטרה בפרשת בהעלותך, שם לב גם למילים שאפיינו את עם ישראל במשך תקופות ארוכות שבהן היינו חסרי חיל ונטולי כוח: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ וְלַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ תּוֹשִׁיעַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ". אבל בבוקר שאחרי המתקפה באיראן, אי אפשר בשום אופן לכנות את האומה הישראלית "עלובת נפש".

ואף שהציונות הדתית מחנכת לתפיסה היברידית של כוח ורוח, גם ביטחון בה' וגם השתדלות, בכל זאת מחלחלת לתוך התודעה שלנו הדיכוטומיה העולה מהפסוקים ומהתפילות, ומשאירה סוגיה לא פתורה: האם אפשר להצמיח לוחמים עזי נפש על בסיס תודעת "לא בחיל ולא בכוח"? האם אפשר לבנות צבא עוצמתי מתוך עמדה נפשית של "נפשנו חיכתה לה'"?

תשובת "גם וגם" היא אולי אפשרית, אבל אינה מספקת. ראשית, משום שהיא משאירה חורים תיאולוגיים פתוחים. האם הקב"ה התערב יותר בליל הטילים הראשון, והתערב פחות כאשר טיל פגע במרכז בת־ים? ואם כן, מדוע? כל התשובות הידועות ("לא מחשבותי מחשבותיכם", "לקב"ה יש תוכנית" וכדומה), עדיין משאירות טעם רע של חוסר נחת.

שנית, תשובת "גם וגם" מנציחה את פערי השפה שממשיכים להתקיים בחברה הישראלית עוד מאז ראשית הציונות והמחלוקת על הכנסת שם ה' למגילת העצמאות. הניסוח הדו־משמעי שהתפשרו עליו בעת חתימת המגילה, "מתוך בטחון בצור ישראל", הנציח לדורות את המתח העדין בין שתי הפרשנויות האפשריות של ביטוי זה.

האם אפשר לבנות גשר חדש בין השפה הריאלית הטבעית ובין השפה האמונית העל־טבעית? שתי השפות משקפות שתי אינטואיציות עמוקות המתקיימות במקביל בנפש האדם. בשורות הבאות אנסה להציע להן פתרון יותר הרמוני ופחות דיאלקטי.

הפנמה ממירה

במהלך ההתבגרות של ילדים, מתקיים תהליך המכונה בשפה הפסיכולוגית "הפנמה ממירה". זהו מונח שטבע הפסיכולוג היינץ קוהוט, והוא מתואר כך:

בתהליך ההפנמה הממירה מתרחשת הפנמה הדרגתית של תפקודים נפשיים ספציפיים שנעשו קודם לכן עבור התינוק או הילד, על ידי הזולת. תפקודים אלה מכוננים כמבנים נפשיים המאפשרים לילד לבצע אותם בכוחות עצמו. כך למשל, פונקציה של הרגעה המסופקת על ידי האם המנענעת את תינוקה או המקריאה סיפור לפעוטה עד שנרדם, מופנמת אצל הילד כמבנה נפשי המאפשר לו להרגיע ולהרדים את עצמו. עם הזמן, נבנים אצל הילד מבנים נפשיים של תפקודים מופנמים שונים עד ליצירת מבנה עצמי לכיד ומגובש. בתוך כך, מתרחש תהליך של נפרדות בין העצמי לאחר (מתוך אתר "בטיפול נט").

המעבר של הילד מתלות לעצמאות הוא תהליך מבורך ורצוי. כחלק מתהליך זה מתרחש תהליך של נפרדות מהזולת – ההורים, או דמויות מטפלות אחרות. אלא שההיפרדות הזו מתרחשת במקביל לתהליך של הפנמה. התכונות, האיכויות והתפקודים שעד כה הילד פגש אצל הזולת, מופנמים כעת אל תוך אישיותו "עד ליצירת מבנה עצמי לכיד ומגובש". הילד הבוגר מתפקד כעת בכוחות עצמו, וטוב שכך, אך זאת בזכות הפנמת הרוח של ההורים – החינוך, המיומנויות, הערכים. המתבגר והוריו הולכים ומתרחקים מבחינה פיזית, אך הולכים ומתמזגים מבחינה נפשית. ההפנמה היא "ממירה", משום שהילד ממיר את "רוח" ההורים בהתאם לאישיותו ונסיבות חייו, ומביא לידי ביטוי את נוכחותם בקרבו באופן ייחודי המתאים לאישיותו העצמאית. לא היינו רוצים לראות הורים שממשיכים לטפל בילד או מתכננים עבורו את עתידו גם כשהוא בוגר.

גם עם ישראל, ואולי האדם בכלל, עבר תהליך של הפנמה ממירה ביחסיו עם אלוקים. במצבנו הבוגר, הנוכחות האלוקית היא נוכחות שהופנמה לתוכנו במהלך אלפי שנות אמונה ומסורת. הדרך לבגרות ועצמאות מכילה רכיב של היפרדות והתרחקות מ"אבינו שבשמיים", אך במקביל יש בה הפנמה והטמעה של איכויות אלוהיות והופעה של נוכחות מסוג חדש. בתהליך התבגרות בריא, הילד נעשה אדם בוגר ועצמאי, עם יכולת חשיבה, יצירתיות, תעוזה ואידיאלים, לא מפני שהוא התרחק מהוריו, אלא משום שהוא מגלם בחייו את כל מה שהטמיעו בו במהלך השנים. כך כאשר בעם ישראל מתגלים כוחות מדהימים של גבורה, תושייה ואומץ, זה לא מפני שמישהו משגיח עליהם מבחוץ ומתכנן עבורם עתיד מוצלח, לא כי "יש לנו יש את מלך העולם והוא שומר עלינו מכולם", אלא משום שעברנו תהליך התפתחות מבורך של הפנמה ממירה.

"האדם המפותח", כתב הראי"ה קוק, "עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את הא־להים" (פנקס ד', 22).

באופן סמלי, אולי דווקא ראוי שבמגילת העצמאות שלנו לא מוזכר שם ה'. לא משום שחסרה נוכחות אלוהית במהלך תקומתנו הלאומית – להפך, האלוהות נוכחת מאוד אך היא מופיעה באופן ראוי לעם בוגר ועצמאי, כנוכחות שהופנמה והוטמעה והפכה לחלק ממי שאנחנו: עם חכם ונבון, עם גיבור ואמיץ. כפל המשמעות של מגילת העצמאות מתגלה כמשמעות אחת מאוחדת: אכן, יש לנו ביטחון בצור ישראל.

גם בפעם הקודמת שבה היהודים ניצחו את אויביהם על אדמת פרס, שם ה' לא הופיע. גם אז נעשה הדבר בזכות תושייה ואומץ של סוכנים סמויים, תושייה ואומץ שהם תוצר של אמונה גדולה, מסירות נפש למען עם ישראל והבנת גודל השעה. אלא שבמגילה ההיא חז"ל עשו מאמצים רבים לחשוף בכל זאת את "המלך" למרות נוכחותו הנסתרת, אולי מתוך הבנה שאז עוד לא הגענו לעצמאות של הפנמה ממירה. ועדיין, ברגעי הסיום של תקופת התנ"ך, שם על אדמת איראן, נולדה בשורה אמונית חדשה, שהמתינה מאז לרגע של בשלות. כעת הרגע הזה הגיע.

כי אם ברוחי

היה זה הרמב"ם שהגדיר לראשונה פעולת גבורה למען הכלל כגילוי של נבואה וכרוח אלוהית:

הדרגה הראשונה בדרגות הנבואה היא שסיוע אלוהי נלווה אל האדם ומניע אותו וממריץ אותו למעשה טוב, גדול, בעל ערך, כמו הצלת חבורת צדיקים מחבורת רשעים, או הצלת צדיק גדול, או השפעת טוב על אנשים רבים, והוא מוצא לכך בתוך עצמו מניע וממריץ לפעולה. דבר זה נקרא "רוח ה'", ועל האדם שהמצב הזה נלווה אליו נאמר ש"צלחה עליו רוח ה'" (מורה הנבוכים ב, מה; מהדורת מקבילי).

כפי שמסביר הרמב"ם בהמשך לגבי שמשון הגיבור, רוח אלוהית זו אפיינה במיוחד את תקופת השופטים, ומשמשון למדנו שלא צריך להיות צדיק גדול כדי להיכנס לקטגוריה נבואית זו, ואף לא נדרשת מודעות של עשייה לשם שמיים. הגבורה עצמה – לא הגבורה הפיזית, אלא המוכנות להתגבר על הנטייה הטבעית לפסיביות, אדישות והקטנת ראש, ולפעול למען הצלה והשפעת טוב, היא עצמה תכונה אלוהית מוטמעת. לכן, כשאדם מוצא בתוך עצמו מניע וממריץ לפעולה, הרי זו רוח ה'.

"ה' יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה), שרה דבורה הנביאה באותה תקופה. ביטוי הרמוני ויפה, נטול כל דיכוטומיה ומתח. ה' הופיע בגבורת הגיבורים. כל כך פשוט. וכשאין דיכוטומיה, עולה גם בבהירות הביקורת כלפי אלה שלכאורה בוחרים בה' ולא מצטרפים לגיבורים: "אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שם).

אין צורך לחפש נוכחות של אלוקים חיצוני שעושה ניסים גדולים או שובר את חוקי הסטטיסטיקה. פעולה צבאית הרואית שמביאה לידי ביטוי גבורה ומסירות נפש, או יכולת מודיעינית וטכנולוגית שנובעת מיצירתיות גאונית, הן הופעה של רוח ה' שהופנמה, בלי קשר לתודעה האמונית של מבצעיה. מעניין שאותו פסוק השולל את החיל ואת הכוח, בוחר לכנות את ה' בשמו הצבאי: "כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".

צבאות ישראל צבאות ד' הם. ברוחנו ועצמות נשמתנו חרותים במכתב א־להים כחו וגבורתו של יוצר בראשית (הראי"ה קוק, קובץ ה, לה).

אכן, קיים חשש שהנער המתבגר יתנתק מהוריו וישכח את נוכחותם המופנמת בו. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח). אבל למרות החשש, תהליך ההיפרדות וההפנמה חייב להימשך, כדי שיצמח ממנו אדם בוגר, עצמאי וחזק. את "כוחי ועצם ידי", אמרו חלק מהפרשנים, יש לקרוא לא כאזהרה אלא כציווי. לא כהמשך של "הישמר לך פן תשכח", אלא כדרישה חיובית המצטרפת לפסוק האחרון: "ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה! וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". כך כתב הרב קוק, במילים המתאימות לעם שקם כלביא כנגד אויביו:

כשיתפרש זה המובן יפה, ימלא ישראל עז וגבורה, ויהיה בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן. וכל מה שיוסיף להתגבר ויוסיף להתאמץ ויוסיף לשנן שתושיע ידו לו, ויותר יתברר לו שאם אין אני לי מי לי... עד אשר תופיע נהרה על דרכו להיות חזק ואמיץ בגאון ד', האוזרו בגבורה ונותן לו כח לעשות חיל (פנקס ראשון ליפו, קד).

עם שמתנשא כארי, חייב לחיות בתודעה ש"תושיע ידו לו" ו"אם אין אני לי מי לי". הוא לא צריך לסמוך על עזרה מבחוץ, גם לא של הקב"ה. לא רק משום ש"אין סומכין על הנס", אלא כי העזרה עצמה מופיעה דרך כוחות הנפש שהופנמו. הכוח לעשות חיל שניתן מה' בא לידי ביטוי בכוחות הגבורה, האומץ והתושייה שהופנמו והוטמעו באמצעות עולם הרוח המפואר של עם ישראל. רוח של אמונה, תורה ומוסר. רוח של שאיפות לתיקון עולם וחברת מופת. רוח של למדנות וחוכמה, רוח של צדק וחסד. הרוח האדירה הזו, שאותה הפנמנו במהלך ההיסטוריה, היא ה"עזרה" האלוהית הפנימית המניעה את כוחנו ועוצם ידינו. את הרוח הזו באמת אסור לשכוח, ואל הרוח הזו אפשר לכוון בכל פעם שאומרים "בעזרת השם".

אני, את והאל שלצידי

כאמור, אירועים תנ"כיים מזמנים שינוי של תודעה תנ"כית. את הפסוקים הדיכוטומיים השוללים את הכוח והחיל האנושיים, ניתן וצריך לפרש פירוש ציוני המותאם למצבו של עם ישראל ולתודעה שהיינו רוצים שתלווה את חיינו.

מה נעשה עם "לעלובת נפש תושיע"? יש ניסוחים שהמהפכה הציונית מחייבת את עדכונם, כפי שעשה הרב גורן לתפילת "נחם" וכפי שעשה הרב דרוקמן ל"מעוז צור". עם ישראל אינו יכול להיות "כאריה בבהמות יער בקרב עמים רבים", ולהמשיך לכנות את עצמו "עלובת נפש".

ומה נעשה עם "לא בחיל ולא בכוח"? נציע פרשנות חדשה, פרשנות ציונית עוצמתית שיש בה  המון עוז וגם הרבה ענווה. קחו לסיום את הפרשנות היפה של מיכה שטרית:

יהיה מה שיהיה / אני עוד אשנה / אני אגשים את חלומי / אני את והאל שלצידי עוד ננצח / לא בגלל הכוח /  רק בגלל הרוח הנושבת בגבי. / רק בגלל הרוח / בתוכי, במוחי, בנשמתי / רק בגלל הרוח / בתוכי, בדמי, בנשמתי.

ד"ר ישראל לוינגר מלמד במדרשת אור תורה רמות ובאולפנת נוה חנה