אכן, כפי שכתב יפה ד"ר ישראל לוינגר, "אירועים תנ"כיים מזמנים לנו את האפשרות לשכלל את האמונות התנ"כיות שלנו", אלא שבעיניי הפתרון שהוא מציע בדבר המתח שבין בחירה אנושית להשגחה אלוהית מחמיץ את הפלא היהודי שבמפגש בין א־לוהים לאדם.
לוינגר שואב השראה ממושג "ההפנמה הממירה" של הפסיכולוג היינץ קוהוט, המתאר תהליך שבו הילד מפנים בהדרגה תפקודים שנעשו עבורו מבחוץ, בידי ההורה, עד שהם הופכים לתפקודיו הפנימיים שלו. ברבות הימים נוצרת אצלו יכולת עצמאית ואישיות לכידה. לוינגר משתמש בדימוי הזה כמשל לתמונה התיאולוגית המבוקשת בעיניו: מכיוון ש"בגרנו", אין עוד צורך באל שמעל — ההתגלות מצויה רק בערכים ובמעשים שהפנמנו בתוכנו.
ואולם, העובדה שהילד פיתח "אב פנימי" אינה מבטלת את הצורך בהמשך מערכת היחסים עם אב חיצוני; להפך, דווקא כבוגר הוא יכול לקיים עימו דיאלוג מפותח יותר. כך גם היהדות, שניצבת תמיד בין הקטבים: בין א־לוהים הטרנסצנדנטי (אבינו שבשמיים) לאלוהים האימננטי (הערכים שהפנמנו), מבלי הכרעה ביניהם. ההשגחה והבחירה שזורות זה בזה, כמאמר רבי עקיבא, "הכל צפוי והרשות נתונה".
הכי מעניין
מאמרו של ישראל לוינגר
הכותב תומך את דבריו בציטוטים מכתבי הראי"ה קוק ומבקש אולי לקרוא אותם בדרך דומה לקריאתו של פרופ' שלום צדיק במשנת הרמב"ם, ולהכרית את המטאפיזיקה בשם הנטורליזציה. דא עקא, מה שאפשרי אולי בקריאה מסוימת במורה נבוכים, לא עומד במבחן כתבי הראי"ה. הרב קוק מדגיש שוב ושוב כי האלוהות אינסופית, הידיעה בה בלתי אפשרית (תפיסה טרנסצנדנטית); והיא בתורה "יורדת" אל העולם ומתגלה (גם) באידיאלים שבאדם. זהו יסוד מרכזי במשנתו: המתח שבין השלמות, הנובעת מאל טרנסנדנטי, ל"השתלמות" והברכה הנובעות ממעשי האדם.
ויתור על הטרנסצנדנטיות לא רק מחמיץ את תרומת האמונה לאדם המודרני — תחושת הביטחון, הנחמה, הפתיחות לאפשרות של פשר מעבר למקריות החיים ולחוויות מיסטיות שחורגות מהאני — אלא גם שומט את יסודותיה של המסורת היהודית. בלי היסוד הטרנסצנדנטי, המושג "אלוהים" מאבד ממשמעותו; ויליאם איש אוקאם היה מציע לנו לוותר על היסוד המיותר הזה ולהסתפק בהומניזם חילוני. מספר בראשית ועד ספרות הקבלה והחסידות, התובנה היא כי יש יסוד טוב שמעבר למציאות הקשיחה: יסוד שצמצם את עצמו כדי לפגוש אותנו ודורש מאיתנו לצמצם את עצמנו כדי להיפגש עמו. במרחב המפגש החי הזה – לא בפתרון דיאלקטי ולא בהכרעה חד־צדדית – נוצרת ההרמוניה האמיתית ואפשרות לחיים מלאי משמעות.
אכן יש בתוכי שמיים, אבל אסור לשכוח את השורה הקודמת בשיר: "יש שמיים מעליי".