ידידי ישראל לוינגר העלה בדבריו המעניינים הצעה ראויה לכאורה, ציונית ו"בוגרת": לא לסמוך על עזרה מבחוץ, "גם לא של הקב"ה", אלא להפנים שגבורתם של חיילי צה"ל וחכמי המודיעין "היא עצמה תכונה אלוהית מוטמעת". בכך הוא מנסה "לפתור" אחת ולתמיד את התעלומה של יחסי אלוקים ואדם: הרוח האנושית "בתוך עצמה היא גרה", וגם "אבא" ו"אמא" הם דימויי העצמה שהפנמנו בתוכנו, מאז הפכנו לבוגרים. עולם הרוח המפואר של עם ישראל, הכולל תורה, אמונה, מוסר, למדנות ושאיפות לתיקון עולם, הוא הוא הנותן לו כוח לעשות חיל.
לעניות דעתי אין לנו לוותר בקלות כזו על "אבינו שבשמיים", גם אם ייתכן שהכותב לא התכוון לכך כפשוטו. ישנם סודות שאם "מגלים" אותם, כלומר מדברים עליהם ומנסים להנהיר אותם, הם נהרסים מיניה וביה. כשם שבשבעה באוקטובר נוכחנו לראות עד כמה חסרי אונים אנו יכולים להיות, ואיך במשך כעשר שעות כל הטכנולוגיה והמנגנון התפעולי המתוחכם של המדינה והצבא הושבתו באופן בלתי סביר לחלוטין, כך נוכחנו במבצע הביפרים, בהיתקלות הכמעט אקראית בסינואר, ובהצלחת מתקפת המנע על איראן באופן בלתי ישוער, כי ישועת ה' כהרף עין, ושללא סייעתא דשמיא, גם מאמצי אדם לא יספיקו.
מאמרו של ישראל לוינגר
והרי גם במישור הפרטי כולנו יודעים שקיים יסוד חמקמק של הפתעה, התרחשות ספונטנית, נשגבות ופלאיות, שלפעמים דווקא בו טמונה ההצלחה וההתפתחות שלנו, והטעם לכל מאמצינו. לא כל דבר ניתן לחיזוי ושליטה, ועל האדם לסגל יכולות של גמישות, ענווה ויצירתיות, שיאפשרו לו להתמודד עם הופעת אותן תעלומות במציאות. גם בחייו של האדם הרציונלי ביותר ישנם רגעים שבהם הוא יודה, אולי רק בפני עצמו, ש"קרה לו נס". לא רק בשוחות הקרב או בריפוי ממחלה, אלא גם נוכח לידתו של תינוק או מציאת בן זוג לאחר שנים רבות של רווקות.
הכי מעניין
נכון הוא שבתכנון רגיל של "ימי המעשה", הכלל הקובע הוא "אם אין אני לי מי לי", והמלאכה ניתנה בברית ממש כמו התורה (אבות דרבי נתן יא). עלינו לעשות ולתקן כל מה שבידינו, ו"לצמצם" מאוד את הרלוונטיות של השגחת והתערבות ה'. ועם זאת ישנם דברים שאינם תלויים בנו, או שכבר נעשו והם בלתי הפיכים, ולגביהם דווקא ההכנעה בפני המבט האלוקי, וההבנה של "כל מעשינו פעלת לנו", היא הנותנת לנו את הכוח להמשיך ולעשות חיל. המחשבה כאילו הכול תלוי רק בנו ובכישורינו כרוכה כמעט תמיד עם התפיסה והתחושה החומרנית שהכוח והכסף חשובים יותר מן האמונה.
ובנוגע לדברי הראי"ה קוק: גם אם נאמץ את דבריו כפשוטם, בעיקר בתקופות הקדומות של הגותו, שבהן ביכר במפורש את הטבע על פני הנס (ראו למשל עין איה ברכות א, קמג) ואת הגבורה הגדולה שיש בהליכה "קמעא קמעא", אין כוונת הדברים למחוק לגמרי את חשיבות הנס ואת האמונה בכוח על־טבעי במציאות ובאדם. הגישה הנטורליסטית והלא־פרסונלית כלפי הקב"ה עלולה לא רק לפגוע בצרכינו הדתיים, אלא גם להפשיט אותנו מנכסינו הנפשיים והרגשיים. וכפי שמסביר הרב קוק את הבעיה הגדולה בדעתו של רב הלל, שסבר שניתן להאמין בגאולת ישראל גם ללא האמונה במשיח פרסונלי:
על כן אמר [ר' הלל] אין משיח לישראל, כי אם בא יבא לנו תוקף לאומי נהדר מאד וכוח שלטון של ישראל – הוא המשיחיות. אמנם המעמיק בעומק געגועי הנפשות הישראליות וקישורן למלכות בית דוד, יכיר שכל זמן שחסרים אנו מלך משיח בן דוד, אנו מרגישים שחסר לנו קנין היותר חביב ויקר. על כן לא לעול יחשב משיח... עד שאין קץ לגעגועינו לזה, כמו שכל אחד רוצה שיהיו לו הורים שיוכל לנשאם להתכבד בהם ולכבד זכרם. על כן דימה הנביא בקשת דוד מלכם לבקשת ד', ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם, להורות על עומק האהבה שהוטבעה והושרשה בנפש כלל האומה עמוק היטב למלכות בית דוד, עד שרק עמה נרגיש את הצלחתן האמיתית ויקרת חופשתן ורוממות קרנו, ורק בצמיחת קרן לדוד נחתום מצמיח קרן ישועה (פנקס "אחרון בבויסק", עמ' לח).
הרב אודי אברמוביץ הוא ראש מדרשת לינדנבאום־לוד